בורחים מאחריות: בזמן שהמבוגרים האחראים מתקוטטים - הכאוס ברחובות מתגבר

למי שהתקשה להבין את מידת החומרה וגודל הסכנה, בא השבוע שוד חצוף במיוחד וסימן את השלב הבא. במסגרתו, בדואים מהנגב התחזו לחיילים ופשטו עם רובים על חנויות בהר חברון, ממחישים עד כמה הצפצוף על החוק במגזר ערביי ישראל הוא אירוע לאומי, שמערער את יסודות החברה הישראלית כולה. מדובר בשוד שלצד חומרתו, הוא ממחיש למי שמרשה לעצמו להתעלם מ־252 נרצחים בשנת 2025, שהתופעה לא נעצרת אצל ערביי ישראל. שאם ראש הממשלה, היועצת המשפטית ונשיא בית המשפט העליון לא יאחדו עכשיו כוחות וישנו את כללי המשחק, כולנו בסכנה.

מתחילת 2026 ועד ליום חמישי כבר נמנו 17 נרצחים בחברה הערבית, כולל רצח משולש בשפרעם וחיסול אב ובנו בנצרת - מלאך המוות "במגזר" לא עוצר לרגע. אבל הרציחות של ערבים בידי ערבים הן רק קצה הקרחון. מדובר ביקום כאוטי של אלימות, גזל, השתלטות על עסקים וגופי שלטון, צפצוף על החוק וריסוק האנושיות הבסיסית. יקום שפועל ומתרחב בתוך המסגרת של מדינת ישראל, מבלי שנקדיש לכך תשומת לב אלמנטרית. היקום הזה בולט במיוחד בתחום הרציחות, אבל הוא משתרע על פני מישורים נרחבים בהרבה - מהביטחון האישי דרך הסדר הציבורי ועד ערעור כללי המשחק הבסיסיים בחברה. הוא זולג גם ליתר המגזרים, כפי שניכר בירי על יישובים יהודיים בנגב, בפרוטקשן בצפון והיכן לא. 

איתמר בן גביר משמש אמנם שק החבטות האולטימטיבי של האופוזיציה ואמצעי התקשורת הוותיקים, שם הוא מואשם באחריות לקטסטרופה. אבל פרדוקסלית, השר בן גביר הוא היחידי שעושה רבות בתחום, בניגוד לאחראים האחרים. יש לו אמנם יציאות ילדותיות, כמו רעיון הכלא המוקף בתנינים, אבל הגישה והרוח שלו שונים מאלו של קודמיו, לטובה. הוא לא חושש מהצבעה על הסכנה ומעימות ישיר מול גורמיה. רק שהוא והמשטרה כולה לא מספיקים כדי להתמודד עם האתגר, שגדול בהרבה ממידות הסמכות והיכולות שלהם. כדי לעקור את המפלצת שהולכת ותופחת, חייבים כלים שאותם יכולים להעמיד רק שלושת הגורמים המרכזיים במדינה יחדיו - ראש הממשלה, היועצת המשפטית ונשיא בית המשפט העליון. אלא שתשומת הלב של אלו, כידוע, נתונה לעניינים אחרים.

בנימין נתניהו, למשל, עסוק רבות בלחלות פני אדמו"רים ולהתכונן לחקירות נגדיות. אלא שבמצב החירום הנוכחי, ראש ממשלת ישראל צריך היה לעמוד בראש ועדת שרים לענייני מיגור הטירוף במגזר הערבי, ובמקביל להפקיד שר בכיר על הנושא - יומם ולילה. זה היה מכנס צוות של שרים ובכירי הזרועות השלטוניות מדי שבוע, דורש מהם דין, חשבון ותוצאות. מהמשטרה ועד השב"כ, מרשות המיסים ועד רשות מקרקעי ישראל, מהיועצת המשפטית לממשלה ועד מערכת המשפט. כולם חייבים להירתם ולספק פתרון הוליסטי למעשי הרצח, לסחיטה, להשתלטות על קרקעות, הונאות ביטוח, הון שחור וצפצוף על כל חוק. פתרון ממלכתי כולל נדרש גם לטיפול בשורשי הפשיעה - החינוך, התעסוקה, ההזדהות עם המדינה. 

אבל לא רק ראש הממשלה אינו מבצע את המובן מאליו, גם היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות עסוקים בעניינים שונים לחלוטין. חמור מכך, היועצת בהרב־מיארה אפילו מפריעה למערכה. היא עומדת בראש צוות בין־משרדי לתכלול המאבק, אבל בניגוד לדרישות הממשלה להיוועד מדי שבוע, הצוות כמעט שלא מתכנס. אחרי הכל, אין ליועצת זמן, היא עסוקה בניסיון להדיח את השר בן גביר בתואנות שווא. בד בבד היא מסכימה שצריך להחמיר את הענישה, אבל בולמת בפועל יוזמות חקיקה בנושא, בטענה שאלו פוגעות בזכויות של ערביי ישראל. ומה עם הזכות שלהם שלא להירצח בסיטונות? היועצת מתנגדת להכנסה גורפת של השב"כ למערכה וגם בולמת את השימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים כמו רוגלות, ומותירה את המשטרה בידיים קשורות. 

אבל גם לבתי המשפט יש חלק משמעותי באשמה. בית המשפט העליון ידע לקבוע בעבר שתחומים מסוימים מהווים מכת מדינה, ולכן יש להעדיף בענישה את טובת החברה על טובת הנאשם הספציפי. זה בא לידי ביטוי באצבע קלה בהרבה על ההדק השיפוטי - במעצרים עד תום ההליכים ובעונשים עצמם. אבל, מה שהעליון קבע, למשל, לגבי ההפגנות של הימין נגד ההתנתקות, הוא אינו קובע עכשיו - מול הטבח היומיומי במגזר הערבי.

השורה התחתונה - אם המבוגרים שאחראים על שלומנו וביטחוננו לא ישכילו לזנוח לשעה קלה את הקרבות שביניהם ולא יירתמו יחדיו לטיפול במצב החירום הזה, מדינת ישראל כולה תגלוש לכאוס שספק אם ניתן יהיה לצאת ממנו.

מוזיאון דיבת ישראל

בשבת האחרונה ביקרתי כמנהגי במוזיאון ישראל בירושלים, מוסד מופלא, גדוש באוצרות ורב פנים. בסקרנות נכנסתי לתצוגה המחודשת שכותרתה "אמנות ישראלית", שעל פי הטענה עוסקת ב"תנועת המטוטלת" של חיינו בארץ, שבאה לידי ביטוי גם באמנות. אלא שככל שהעמקתי לפסוע בין היצירות בתצוגה, גיליתי, לאכזבתי, שבטבורה דיבת הארץ.

אוצר התערוכה, אמיתי מנדלסון, מצא לנכון להציע לנו ריכוז מיוחד של המציאות הישראלית. מ"אמא" של דוד טרטקובר, שמציג את "הקלגס הציוני" מול האמא הפלסטינית, דרך צילום של מיכה קירשנר, ובו אישה פלסטינית נוגה ממחנה הפליטים חאן יונס אוחזת בתינוקה, הספק־ישן ספק־מת. דרך עאסם אבו שאקרה שצייר את הצבר הפלסטיני לכאורה, ומשם ציור של הכאפייה הפלסטינית הנדמית כסורג, ממכחולו של ציבי גבע, שמקדיש את יצירתו לאותו אבו שאקרה. מה נאמר, אמנות ישראלית ממיטב הרפרטואר של הפגנות "מהים ועד הירדן".

וכשסוף־סוף נזנחת הגלוריפיקציה והקינה הפרו־פלסטינית, לא פוסקת הדיבה. יצירת ענק של זויה צ'רקסקי מציגה שני ציורים, זה לצד זה - המציאות המדממת, האלימה, העזובה, השיכורה, של אוקראינה, ולצידה שיכונים ישראליים מטים לנפול מוכים בעזובה, חיטוט בפחים, אלימות אכזרית וטילים מעזה. אכן שיקוף אמנותי מזוכך של ישראל.

והנה, דיבת הארץ לא נעצרת בתערוכה הזו. מעבר למסדרון, בתערוכת 600 שנות הדפס, מוקדש קיר שלם להדפס מדכא ענק של אורית חופשי. בו מוצג, לכאורה, ה"סכסוך שבין הפלסטינים למתנחלים מעבר לקו הירוק". האובססיה נמשכת.

הביטוי האמנותי הכמעט יחידי שניתן לנס הציוני, לבנייה וללבלוב, למעשה האדיר שמתחולל כאן מאז ועד היום, ניכר בציור יפהפה ענק של ראובן רובין, ששמו "פירות ראשונים". רק שהיצירה של רובין היא מ־1923, שבה, מבחינת האוצרים של מוזיאון ישראל, דלק הלפיד הציוני שכבה בדורות האחרונים. מאז, לפי התערוכות שלהם, דולק הלפיד הפלסטיני.

העובדה שאוצרי מוזיאון ישראל ומנהליו אולי איבדו את התקווה שגורמת לנס הציוני ללבלב, מצערת. רק לא מובן מדוע הם מקבלים מאיתנו רשות להרעיל אותנו בעולמם הפנימי המנותק, ועוד על כותלי המוזיאון המשובח והחשוב ביותר בישראל.