הנשים שעזבו הכל - כדי לגור במקום שאולי לא כולם היו מסתגלים אליו

למרות הקצב המהיר, התרבות והשירותים הזמינים, חיי הלילה וכל מה שיש לעיר להציע, אנו עדים לתופעה מסקרנת של נשים צעירות ובני משפחותיהן הבוחרים דווקא לעזוב את העיר הגדולה ולעבור ליישוב קטן ביהודה ושומרון. יצאנו לבדוק מה מושך אותן לעשות את הצעד הזה, מה אומרים ההורים, ואיך מתמודדים עם החשש הביטחוני. 

נעמה שטרן, מירושלים לחווה ליד כפר אדומים

"כאן אני מרגישה בבית, פה צריך אותי יותר משצריך אותי בעיר"

נעמה שטרן (30), נשואה ואם לשניים, צלמת שתמונותיה מופיעות ב"ישראל היום", עברה השנה משכונת נחלאות הציורית בירושלים לחווה הסמוכה לכפר אדומים, בדרך מירושלים לים המלח. "לגור בירושלים היה סוג של חלום. אני מאוד אוהבת את העיר בכלל, ואת ירושלים בפרט, יש בה משהו חד־פעמי. גם עכשיו אני ממש מתגעגעת לעיר. האמת היא שעדיין לא שיניתי את ההגדרה של 'בית' בווייז. אבל החווה מאוד קרובה לירושלים ואני בכל יום שם, אז הפרידה לא דרסטית מדי", היא מסבירה. מבחינתה, למעבר לחווה יש ערך מוסף, כללי יותר: "כאן אני מרגישה בבית, מחוברת לטבע ומיישבת את ארץ ישראל. פה צריך אותי יותר משצריך אותי בעיר. מאז שעברתי אני מרגישה יותר קרובה לאדמה ולארץ ישראל באופן הכי פשוט".

היא מספרת על הדברים שמוותרים עליהם ("אין כאן אפילו פח אשפה!"), על הדרישות הגדולות שיש לתושב במקום קטן וראשוני, וגם על היתרונות שמגמדים את החסרונות. "בכל בוקר אנחנו רואים את הזריחה, אנחנו מרגישים ממש מחוברים. גם הילדים עפים כאן. זה שילוב בין יישוב הארץ לבין ליהנות ממנה באמת. זאת אהבה פשוטה כזאת. זה באמת מטורף שבמרחק 20 דקות נסיעה אתה פתאום במרחבים, מרגיש קרוב־רחוק מהעיר, יודע שטוב שעברת".

"בחווה לכל דבר צריך רכב והתכווננות. מצד אחד החופש נפגע, אבל הרווחנו חופש אחר. כאן אני מחוברת לטבע ומיישבת את ארץ ישראל. מאז שעברתי אני מרגישה יותר קרובה לאדמה ולארץ ישראל באופן הכי פשוט"

נעמה מתגעגעת לקרבה לכל דבר, לידיעה שתמיד אפשר לקפוץ רגע ושהכל בהישג יד, לבילויים הזמינים. "בחווה לכל דבר צריך רכב והתכווננות. מצד אחד החופש נפגע, אבל הרווחנו חופש אחר. ועוד דבר: ביישוב כולם פחות או יותר באותו הסטטוס, משפחות צעירות עם ילד או שניים, פחות או יותר באותה רמת דתיות. בעיר יש מגוון יותר גדול, וזה עוד משהו שאני מתגעגעת אליו", היא משתפת.

"כצלמת תיעדתי את ירושלים כל הזמן, אבל יש עוד המון שמתעדים אותה. כאן השליחות שלי התעצמה ואני מתעדת את החוות, שזה דבר מטורף שקורה בארץ". ומה בנוגע להיבט הביטחוני? "אני לא מפחדת מצד אחד, אבל גם לא חיה בסרט מצד שני. גם בירושלים היה קצת מסוכן. אנחנו מוגנים, יש שומרים, והעובדה שבכל יום מוציאים את הצאן מרחיקה את הערבים ומחזקת אצלנו את תחושת הביטחון".

רחלי פלנט־רוזן, מירושלים לגוש עציון

"אנחנו בצדק פה, וירושלים מולנו, ואנחנו במקום שלנו"

רחלי פלנט־רוזן (30) ובעלה גרו בשכונת עמק רפאים המקסימה בירושלים. רחלי אהבה מאוד לגור בעיר, אבל לדבריה כעבור כמה שנים הם מיצו את החוויה. בניגוד לנעמה, הם לא עברו ממנה ליישוב קיים, אלא ממש הקימו אחד.

"בעלי מהגולן ואני מגוש עציון, והיה ברור לנו שבסופו של דבר נגור ביישוב, אבל לא דמיינו שנהיה מהמקימים של יישוב חדש. זה חלום של הרבה אנשים שגדלו ביישובים, אבל חשבנו שזה משהו מהדור של ההורים שלנו, שלא קורה יותר". כשבני הזוג שמעו שמקימים יישוב חדש בגוש עציון, הם הצטרפו לגרעין. בליל חורף קשוח במיוחד בשנה שעברה עלו לקרקע עשרה קרוואנים, ואיתם המשפחות שבאותו הלילה כבר ישנו ביישוב החדש, "בר־כוכבא".

היא מדברת איתי תוך כדי נסיעה הביתה. כשנגלה היישוב שלה מאחורי הסיבוב, היא אומרת: "אני רואה קרוואנים ואורות ופרגולות, ולפני כמה חודשים זה לא היה, אף אחד לא גר כאן אלפי שנים, אז זה אדיר. אנחנו עברנו כשבעלי היה בלבנון, אני הייתי בהיריון עם ילד, זה היה הכל חוץ מנוח ורגוע, אבל החוויה מדהימה, לא הרבה זוכים. גם האנשים כאן מופלאים. החיבורים כאן נדירים".

מובן שיש המון אתגרים במקום חדש, בעיקר כשהוא קטן. כל אחד נותן מעצמו, מתנדב בוועדות, שומר בלילות (כן, גם הנשים) ודואג שלא יהיה רגע שבו לא יהיו אנשים ביישוב, אפילו בחגים כמו ראש השנה כשרוצים לנסוע להורים. "במלחמה עם איראן רוב הגברים היו במילואים וביישוב לא היה מרחב מוגן, ועדיין, אי אפשר לעזוב, אנחנו לא נוטשים גם כשקשה או מסוכן. היום, למשל, לא היו מים מהבוקר, אבל ככה זה, זה חלק מהעניין".

"אנחנו לא נוטשים גם כשקשה או מסוכן. היום, נגיד, לא היו מים מהבוקר, אבל זה חלק מהעניין. אין פה גן שעשועים, אבל יש אבנים וזיתים ומעיין, וכל הילדים משחקים בחופשיות וחיים יחד כמו משפחה"

ילדתם השנייה של בני הזוג נולדה כבר בבר־כוכבא. "היא התינוקת הראשונה ביישוב, וכולם מתייחסים אליה ככה. חששנו מהמעבר מבחינת הילדים, אבל אני לא חושבת שיש דבר כזה בארץ. אין פה גן שעשועים, אבל יש אבנים וזיתים ומעיין, וכל הילדים משחקים בחופשיות וחיים יחד כמו משפחה. הקמנו גן ילדים רב־גילאי מתוק שבו 15 ילדים, ובשבילם זה גן עדן".

רחלי מודעת לסכנות הביטחוניות, אבל מצהירה שהם לא חיים בחשש. "בטח אחרי המלחמה כולנו יודעים שאף אחד לא חסין, אבל לא, אנחנו לא מפחדים. יש תחושה שאנחנו בצדק פה, וירושלים מולנו, ואנחנו במקום שלנו. כן, אני מאוד מתגעגעת לירושלים, אין תחליף לנוחות ולקרבה לכל דבר, ללכת חמש דקות ברגל לעבודה ולקנות קפה קר בארומה, אבל זה שווה את זה - חד־משמעית".

נעמה קזס, מתל אביב ללשם

"בשומרון הגעתי למנוחת הנפש, אני מרגישה מאוד בטוחה כאן"

נעמה קזס (32) נולדה וגרה בתל אביב 30 שנה, אבל תמיד חלמה לגור בשומרון. "אני נשואה לשמאלני מצביע מרצ, ואני בן־גבירית, אבל המלחמה נתנה בו את אותותיה והוא הסכים לזרום איתי. אני ממש מעריכה את הצעד שהוא עשה בשבילי כי זו ממש הקרבה מבחינתו, והנה אנחנו כאן!"

כשנעמה אומרת "כאן" היא מתכוונת ליישוב הקהילתי לשם בשומרון, שאליו עברו בני הזוג ושלושת ילדיהם לפני כשנתיים. זהו יישוב דתי שבו גרות כ־800 משפחות, ובהן אנשי הייטק רבים, ושיעור משרתי המילואים בו גבוה.

לנעמה לא היה קל לעזוב את תל אביב, שבה גרה כל משפחתה במעין קומונה, אך ברגע שעשתה את הצעד לא הבינה איך לא עשתה זאת קודם לכן. "אני לא מתגעגעת לכלום, ברמה שכשאני עוברת את המחסום מערבה - אני מרגישה מועקה. הפקקים, ההפגנות, המריבות, התחרותיות של להתלבש הכי יפה, העבודה הכי שווה, להרוויח הכי טוב... בשומרון הכל עוצר מלכת, טבע מטורף, נופים משגעים, אף אחד לא מצפצף, יש חוויה אחרת לחיים. כשאני מגיעה לעיר אני מרגישה שצריך למהר. אחותי גרה בתל אביב, בקומה שלישית בלי מעלית, בית חצי שבור, ומשלמת על זה 10,000 שקל. על מה??? אין שם עתיד".

"אני לא מתגעגעת לכלום - לא לפקקים, להפגנות, למריבות, לתחרותיות של להתלבש הכי יפה, העבודה הכי שווה, להרוויח הכי טוב... בשומרון הכל עוצר מלכת, טבע מטורף, נופים משגעים, אף אחד לא מצפצף, יש חוויה אחרת לחיים"

נעמה עוסקת בסושיאל לעסקים ומתמקדת בכאלה מהשומרון. היא מעידה שמאז המעבר היא בקושי נוסעת למשפחתה לשבתות, כי "השבת ביישוב מדהימה, כולם מזמינים את כולם, יש איזו נחת.

"במרחק נסיעה של עשר דקות לכל כיוון יש לי מעיין ויש לי פק"ל קפה באוטו. הגעתי למנוחת הנפש. אני מרגישה מאוד בטוחה כאן, יותר מבתל אביב. אף אחד לא חי בקונספציה, כולם מבינים את הסיטואציה. גם הילדים התאקלמו ממש בקלות. יש לי ילד אחד על הרצף והשינוי אצלו היה הכי משמעותי. אין כאן כמעט שיפוטיות. הוא השתלב כמו כולם בכיתה רגילה וראינו שיפור".