משרק הודיעוני כי עלי להיפרד לשלום מ־2025, אצתי אל הארכיון. לפעמים טוב להיות קצת ותיק ובעל מסורות - וכך מצאתי את אשר כתבתי כאן ממש היום לפני שנה.
זה היה נורא. המסקנה שלי היתה שמתחלפת שנה, ואי אפשר באמת לחגוג שום שינוי. אני נזכר בזה עכשיו ומתמלא כאב. זוכרים את הנקודה הזאת, לפני שנה, כשעשרות חטופים נמקו במנהרות עזה? כשלא־נודע אחד גדול כיסה את הכל, ומלחמה נוראה ניטשה ואיש לא דיבר אפילו על סיומה?
משפחתה של רומי גונן בקבלת שבת לאחר שחרורה מהשבי // מטה משפחות החטופים
אז הנה אנחנו. 31.12.25. שלושת רבעי כוס מלאה. רוב המילים שנכתבו אז, שייכות לעבר. הן עודן מצויות בנו, צרובות כטראומה, אבל די - החיילים בבית, הגבולות מפוקחים, איום ענק הוסר והאחרים בשליטה. ראיתי אתמול סרטון של מתן אנגרסט על במה, מעניק כוח מטורף לקהל של אלפים, ונזכרתי בעשרות רגעי האושר כפשוטו ששטפו השנה את ישראל בשוב החטופים הביתה.
מדינה מרוסקת ומדממת שקמה מעפר, חשקה שיניים וריפאה את עצמה. חיבקה את שבוייה ונישקה את ילדיה ועודנה מנחמת את שכוליה ומטפלת בפצועיה, אבל מוכיחה שעודנה מחזיקה בטובה שבמיומנויות: היכולת לקום מהעפר. טוב שיש מחזור שנתי קבוע, ולנו יש אפילו שניים כאלה, כי הוא נותן הזדמנות לייצר ציר זמן ולבדוק תמורות.
מהבחינה הזו אנחנו על מסלול אופטימי, ישראליות וישראלים. גם אם אתם שקועים בכאב הרגע, ולא שמים לב לתמונה הרחבה, האמינו לבחור שפעם בשנה פונים אליו מהעיתון ומבקשים ממנו לסכם את השנה שחלפה ולקבל את החדשה.
שתבוא עלינו אזרחית טובה ומאושרת. שישוב החטוף החלל האחרון למנוחתו באדמת מכורתו. שנתעסק רק בבעיותינו הפנימיות, ולא נדע איום ומוות ומלחמה. שתמיד יהיה לנו רק טוב, ועוד יותר טוב וכו'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו