הוא ראה את החטופים שלנו נאנקים במנהרות חמאס, כאב יום־יום את מה שהם עוברים והתפלל לרגע שהם ישוחררו מהסיוט הקשה הזה. רפאל נדב, פדוי השבי ונכה צה"ל המבוגר ביותר בישראל, יודע וזוכר כל רגע, גם בגיל 98, את השבי הקשה שלו ואת העינויים המכאיבים והפוצעים שספג מהבריטים כמעט לפני 80 שנה.
"כאב לי מאוד כל עניין החטופים בעזה", מסביר רפאל. "אני נחטפתי בשבת השחורה על ידי הבריטים למדבר סיני ועברתי שם עינויים קשים מאוד, עד היום אני סובל מהם. ידעתי מה החטופים עוברים בעזה. כל דקה בשבי היא עינוי נוראי של הגוף והנפש. עד היום אני סובל מפוסט־טראומה בגלל השבי שלי. אני חושב שהיו צריכים להוציא את החטופים שלנו הרבה לפני שזה קרה".
"עברתי עינויים קשים בשבי. אני סובל מפוסט־טראומה. דפקו לי שם את הראש, את הידיים, הרביצו לי, עינו אותי, הרסו לי את השמיעה, עד היום יש לי סחרחורות, מה לא. זה היה סיוט אחד גדול וארוך מאוד. הייתי גמור, כמעט מת, אבל עמדתי בזה"
נדב צלול וחד כתער. זוכר כל רגע ויום מחייו, תלאות החיים לא שברו את רוחו. האיש הזה נולד בתל אביב בשנת 1927, לפני 98 שנים, הרבה לפני קום המדינה. כבר בהיותו תלמיד תיכון, בן 16 בלבד, גויס לארגון "ההגנה" בשנת 1943.
"גויסתי בזמן השואה וכשהבריטים שלטו כאן. הלכתי לכבוש מדינה עם עוד לוחמים מארגון ההגנה. ממש הרגשנו שאנחנו צריכים להציל את העם היהודי. עשינו כל מיני פעולות ביטחוניות חשובות ואמיצות, ואז הגיעה השבת השחורה".
היה זה ביום שבת, 29 ביוני 1946. השלטון הבריטי ערך סדרה של פעולות קשות נגד היישוב היהודי. רפאל עצמו נלקח מביתו בתל אביב. "הם הוציאו את הצעירים מהבתים, שמו אותנו במכלאה, ראו תמונה שלי שעליה היה כתוב 'מבוקש' ופשוט חטפו אותי. זרקו אותי על משאית ולקחו אותי למחנה צבאי בריטי בסיני".
שטף הדיבור שלו נעצר. קולו רועד. הוא מזיל דמעות. רפאל נרגש כעת. "עברתי עינויים קשים בשבי", הוא נזכר. "אני סובל מפוסט־טראומה בעקבות מה שעברתי. דפקו לי שם את הראש, את הידיים, הרביצו לי, עינו אותי, הרסו לי את השמיעה, עד היום יש לי סחרחורות, מה לא. זה היה סיוט אחד גדול וארוך מאוד".
הוריו של נדב לא ידעו מה עלה בגורלו. הוא אומר שהמחשבה עליהם החזיקה אותו בשבי. "חשבתי על אבא ואמא ושאני חייב להחזיק מעמד בשבילם. ידעתי שאני המפרנס שלהם ושאין להם כלכלה וכסף. הייתי גמור, כמעט מת, אבל עמדתי בזה. האימונים והפעולות בהגנה חישלו אותי".
חצי שנה אחרי שנשבה, נדב שוחרר משבי הבריטים. "ההורים שלי לא ידעו מה לעשות מרוב התרגשות. הם חיבקו אותי ארוכות".
"חיי שוב ניצלו"
הוא אומר שהיה הרוס מהעינויים, אבל מייד חזר לשרת בהגנה והשתתף כמפקד במלחמת העצמאות. "קיבלנו הוראה לכבוש את קיבוץ שער הגולן, שכולם ברחו ממנו מאימת הסורים, ואני כמפקד נכנסתי ראשון. ופתאום, בא מולי טנק סורי וירה עליי. נפלתי שם לשוחה, לבור, וזה היה המזל שלי. מצאתי שם מקלע ופשוט התחלתי לירות בחזרה על הטנק, והוא נעלם משם. ברח. כך ניצלו חיי ולא בפעם הראשונה.
"אחר כך עברתי עם היחידה שלי לדרום ונלחמתי גם ברכס בית גוברין. נפצעתי מריקושט של ירי ירדני שפגע לי בצוואר, 2 ס"מ מהעורק הראשי, ודיממתי כמעט למוות. הצלחתי לעצור את הדימום עם כובע הטמבל שלי וחיי שוב ניצלו". שטף דיבורו נעצר שוב, הוא צריך רגע להירגע. לשתות מים. הוא אומר שזה מחזיר אותו אחורה, לימים קשים, ימים של הגנה ומלחמה על המדינה.
אני מבקש ממנו להיזכר בשמחה שפרצה בעת הקמת המדינה.
"וואו", הוא זורח. "היינו ליד הים. ברחנו מהבריטים, ופתאום אנחנו שומעים את דוד בן־גוריון מכריז על הקמת המדינה. זו היתה שמחה אדירה. רגעים מאושרים כל כך אחרי כל מה שעברתי עד אז כדי שזה יקרה. יש לי תעודת הוקרה מבן־גוריון מסוף שנת 1948 שבה הוא כתב: 'לשבויי מערכות ישראל. עם ישראל מקבל את פניכם בהוקרה ובאהבה. סבלכם וייסוריכם לא היו לשווא, ותישאו אותם בגאון כי עליהם נבנתה מדינת ישראל'". רפאל מקריא לי בגאווה גדולה גם את תעודות ההוקרה וההערכה שקיבל מאנשי ביטחון בכירים ביותר במהלך השנים.
הוא היה מהנדס בחברת החשמל עשרות שנים, מתגורר במושב גנות. הוא הקים משפחה עם גאולה אשתו, שנפטרה לפני 14 שנים, ונולדו להם שני ילדים. בתו נפטרה לדאבון הלב לפני ארבע שנים.
לפני ארבע שנים קיבל נדב הכרה כפדוי שבי ונכה צה"ל ביוזמת משרד הביטחון, ומלווה מאז על ידי אגף השיקום. במסגרת הפעילות למען הגיל השלישי, יש לו חונכת, איריס ישראל, שבאה אליו פעמיים בשבוע. גם יפעת חן, עובדת סוציאלית, מלווה את נדב, והן אומרות שזו זכות גדולה ושליחות אמיתית עבורן.
"לא מפחד מהמוות"
אגף השיקום במשרד הביטחון מטפל בכ־82 אלף פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון, כ־23 אלף מהם מעל גיל 67. לדברי האגף, נדב הוא פדוי השבי ונכה צה"ל המבוגר ביותר, ובמסגרת פרויקט גבורות למען פצועי צה"ל וכוחות הביטחון הוותיקים, הוא מלווה באופן אישי ופרטני.
הסוד לאריכות ימים: "אני אדם אופטימי, נטול פסימיות. גם התזונה נכונה - פשתן טחון, מרקים, פשטידות ירק ודגים. כל יום אני משתדל ללכת במושב. יש לי גם אופני כושר, כאן בסלון, ואני מדווש כל יום 18 דקות"
אני שואל את רפאל, מה יש לו להגיד לחטופים שחזרו משבי החמאס. הוא מזדקף. "אני יודע שהיה להם שם קשה מאוד. הם חייבים להיות תאבי חיים. לקחת את עצמם בידיים ולהמשיך קדימה. כל הזמן לחיות, להיות חיוניים ולא לפחד מכלום".
אני שואל את נדב מה הסוד שלו לאריכות ימים, גם אחרי כל האירועים הקשים שעבר. "אני אדם אופטימי, נטול פסימיות", הוא מכריז. "גם התזונה הנכונה והפשתן טחון שאני אוכל הרבה עם מרק ומאכלים נוספים, מאוד מסייע לי. גם פשטידת ירק ודג מגישים לי לצהריים". הוא עוצר לרגע.
"תקשיב, כבודו", הוא נלהב. "כל יום אני משתדל ללכת במושב. יש לי גם אופני כושר, כאן בסלון, ואני מדווש כל יום 18 דקות. יש לי מטפלת זרה ומלוות נפלאות שדואגות לי, ככה שאני מסודר גם מבחינה חברתית".
קשה לעצור את האיש הזה. מפעים לראות עד כמה הוא חיוני.
"אני רוצה לחיות כמה שיותר. אני לא מפחד מהמוות. מה זה מוות? כבר הייתי שם כמה פעמים והנה אני כאן. אני לא יכול כבר לפחד מזה".
לפני שאנחנו נפרדים, נדב מדווש קצת על אופני הכושר. "אני יפה הבלורית (שמעטרת את ראשו גם בגילו המופלג) והתואר, מה שנקרא אז. אני ההיסטוריה של מדינת ישראל ותקומתה. עזרתי בהקמתה כמפקד ואני גאה על כך מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו