פלדשטיין בשירות הקמפיין: כך הופכים שבר כלי - לכלי פוליטי נגד הימין

הכל מתוזמר היטב. פרומו של כתב לענייני משפט, תגובה מוכנה מראש של מנהיג אופוזיציה טוען לכתר, תגובה חזקה של מנהיג נוסף, גדי איזנקוט, לדברי אלי פלדשטיין לאחר הראיון, והפתעה: מירב בן ארי דורשת מהיועצת המשפטית חקירה, ונעמה לזימי הפעם על הספסל.

ברשותה של היועמ"שית, אני מבקש לצטט ממאמר ארוך, קלאסי, שנכתב לפני שנים, עוד לפני שבנימין נתניהו חזר לשלטון ב-2009. הכותבת היא שרית ילוב: "מה יעשה מחנה פוליטי המבקש למנוע הצלחה אלקטורלית, פוליטית, ביטחונית (לא שכחה ביטחונית!), כלכלית ודמוגרפית, המעמידה אותו בנחיתות אידיאולוגית לעומת המחנה היריב? הוא יציג את מנהיג המחנה היריב כבלתי ראוי במידה כזו שגם מי שנוטים אידיאולוגית לתמוך באותו מחנה, או 'מתנדנדים' בין המחנות – יימנעו להצביע עבורו".

מנהיג כזה, לדידה של ילוב, יש להציג כבלתי ראוי להנהיג במידה קיצונית, ולא לשקוע בדיון ענייני על אידיאולוגיה והישגים: "עדיף לצייר את אישיותו של המנהיג היריב כמפלצתית". במקומותינו זה קל, משום שנפרס שטיח תקשורתי אחיד מקיר אל קיר, המדינה ריכוזית וקל להשתלט על דעת הקהל.

כשמטרת האופוזיציה בקמפיין הבחירות שהתחיל היא לפורר ולפרק את מחנה הימין, אלי פלדשטיין הופך משֶׁבֶר כלי - לכלי. עיקר המסרים שהוא מעביר בראיון לעמרי אסנהיים נועדו לקלוע לתודעתם של בני הציונות הדתית. משהו בנוסח "גם אתם, כמוני, התבשמתם מדמות המנהיג שהציג לכם בנימין בן בנציון; אבל תראו אותי, כמוכם, כמו נפתלי בנט, ראיתי את המפלצת מקרוב והיא עצבנית, פניקיסטית", וכל הרפרטואר המוכר במלחמת הממסד הביטחוני נגד נתניהו זה שנות דור.

הלבנה המתנדנדת

הדתיים הלאומיים, שנשכבו על הגדר למען עם ישראל, הם עדיין הלבנה המתנדנדת בקיר התכלת האלקטורלי של הימין. כפי שאמר יאיר גולן בראיון באחד הערוצים: "התפקיד של ליברמן ובנט זה למשוך קולות מהימין" - ואז להקים ממשלת שמאל שמתנדנדת על חודו של מנסור עבאס.

הקטע הבולט בחץ המכוון לביקוע הגרעין הדתי הוא כאשר פלדשטיין אומר על הישיבות הארוכות של ראש הממשלה עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר "הוא בז להם". כמו ש"נתניהו" זה שם קוד לצ'חצ'חים של הליכוד, המזרחים שמאמינים לתיאוריות הקונספירציה, וכדברי אהרן ברק עוד עלולים להחריב את הדמוקרטיה, כך סמוטריץ' ובן גביר מייצגים את הציבור הגדול מאוד שבחר בהם.

היתה מלחמה קשה וארוכה, וממשלה מאוד מסוימת ומאוד בעייתית, ובכל זאת - זאת היתה הנהגה לוחמת שמנהיגי האופוזיציה סירבו לחזק אותה בממשלת אחדות. זאת היתה מלחמה שבה, לפי אלוף יעקב עמידרור ופרשנים זרים, ישראל הגיעה להישגיה הגדולים ביותר, ולכן יש בעיה לנטרל תודעתית את תחושות הניצחון המהולות בכאב על האובדן הגדול.

המסרים בראיון של פלדשטיין נועדו לבני הציונות הדתית, בנוסח "גם אתם, כמוני, התבשמתם מדמות המנהיג שהציג לכם בנימין בן בנציון; אבל אני ראיתי את המפלצת מקרוב והיא עצבנית, פניקיסטית" - בדומה לרפרטואר המוכר זה שנות דור במלחמת הממסד הביטחוני נגד נתניהו

מחוץ למעגל

פלדשטיין נראה מעורער ונסער כשהוא מדבר עם אסנהיים, ידידו משכבר, וברור מדבריו שהוא לא היה במעגל הקרוב של נתניהו. בתחילת הדרך נתניהו ביקש שיעשה משהו עם המילה "אחריות". פלדשטיין רשם על פתק את הצעתו והיא לא התקבלה. לעומת זאת, הוא התאמץ מאוד לשכנע את אסנהיים שהתדרוכים נגד הרמטכ"ל ונגד צה"ל בוצעו על ידי גורמים מתוך צה"ל, שהתנהגו כמו פוליטיקאים, לדבריו.

לגבי הצימוק הרקוב של המפגש עם ברוורמן בקומה מינוס 4 בקריה, עולה מאליה השאלה: אחרי ששוחררת ללא מגבלות, שכחת להגיד משהו למשטרה?

הנקודה החשובה היא שלברוורמן, למרות כל הצילומים המלודרמטיים שלו במסדרונות, יש מקדם אמינות גבוה. אנחנו זוכרים שגורמים ביטחוניים בכירים כבר ניסו להחשיד אותו שזייף או שִׁכְתֵב פרוטוקול של יומן אירועים בבוקר פרוץ המלחמה. הוא לא התחמק, והצליח להוכיח שלא מדובר בזיוף.

לכן, כאשר ברוורמן מכחיש מכל וכל את קיומה של הפגישה המסתורית ("התנהלות של מאפיה") באישון לילה עם פלדשטיין, אני נוטה להאמין לו. לא ברור אם ההכחשה היא לגבי תוכן הפגישה או עצם קיומה, אך הדגש של ברוורמן הוא על כך שלא ידע על החקירה המתנהלת ומן הסתם לא ניסה להתערב בה.

בין דחיינות לאחריות

הניוז, למעשה, הוא שפלדשטיין היה בסביבה הרחוקה של רה"מ רק כמה חודשים. הרושם לאורך מעצרו וחקירותיו היה שהוא איזה יועץ שנמצא בלשכת נתניהו כבר כמה שנים.

מלבד אירוע המילה "אחריות", פלדשטיין לא העיד על שום מפגש משמעותי עם רה"מ. פעם אחת הוא רדף אחריו, וכשהשיג אותו אמר לו משהו על פרסום תוכן המסמך, ונתניהו כאילו ניער אותו באומרו "מצוין". הרושם הוא שרה"מ שמר ממנו מרחק.

לאחר שנתניהו הפגין יכולת לקבל החלטות הרות גורל בסדר גודל בן-גוריוני, באים פלדשטיין ואסנהיים ומנסים להחזיר את השיח הקלישאתי על "דחיינות", "היסוסים" וחוסר נכונות לקבל אחריות. והאמת שנתניהו, בניגוד בולט למנהיגי מלחמות העבר, קיבל את מלוא האחריות בכך שנטל את המצביאות על רוב מבצעי המלחמה.

נתניהו לא התכרבל במיטה עם הפנים לקיר, ולא נסוג כמו משה דיין לעמדה של מתן "עצות מיניסטריאליות", אלא קיבל החלטות שהוא נושא במלוא האחריות עליהן - ולכן הוא נותן מדי יום דין וחשבון על תוצאותיהן, לטוב ולרע.