אחרי הרצח בבת ים, מתברר: המדינה לא סופרת את הנרצחות

אתמול נמצאו מארק גרמידר, כבן 50, ואמו ולנטינה, בת 70, מתים בבת ים. מארק אותר שרוע על הכביש ליד הבניין עם סכין מגואלת בדם לצידו, ואמו נמצאה בדירה עם פצעי דקירה. המשטרה חושדת כי הבן רצח את אמו ואחר כך התאבד בקפיצה מהבניין. מעדויות שכנים עולה כי מארק סבל מבעיות נפשיות.

מקרה הרצח הזה מצטרף לרצף ארוך, מדאיג ומתמשך של רצח נשים בישראל - רצף שהולך ומתארך, בעוד המדינה עצמה מתקשה אפילו לענות על שאלה בסיסית אחת: כמה נשים נרצחו.

למרות ההיקפים והעלייה המתמשכת, למדינת ישראל אין נתון ממשלתי רשמי, אחיד ומוסכם על מספר הנשים שנרצחו. אין מאגר מרכזי, אין גוף מתכלל, ואין משרד ממשלתי שמפרסם לציבור תמונת מצב מלאה.

ארגוני החברה האזרחית הם אלו שמנהלים את הספירה בפועל: עמותת יוזמות אברהם המתמקדת בחברה הערבית, שדולת הנשים בישראל שמתמקדת ברצח מגדרי, ופורום מיכל סלה המתמקד באלימות במשפחה. כל אחד מהם סופר לפי קריטריונים מעט שונים, ומספר הנרצחות לפי הספירות השונות נע בשנת 2025 בין 33 ל־44.

לילי בן עמי, מנכ"לית פורום מיכל סלה: "כיום שום משרד ממשלתי לא מפרסם לציבור רישום מדויק של מספר הנשים שנרצחו וששרדו רצח. הממשלה מעולם לא בדקה את העלויות הכלכליות של תופעת רצח נשים. מצב זה, של היעדר איסוף נתונים בשדה ביטחוני, עולה בחיי אדם".

כשל מוסדי עמוק

טל הוכמן, מנכ"לית שדולת הנשים שהקימה את ארכיון הנרצחות, מסבירה: "אלימות מגדרית היא תופעה לאומית, ומי שחושב שמדובר במקרים פרטיים שלא קשורים זה לזה - טועה טעות מרה. יש קשר הדוק למצב החברה".

הוכמן מבקרת בחריפות את התנהלות המדינה: "אנחנו נמצאות במצב חירום, אבל עובדות בוואקום. גורמי הממשלה לא מפרסמים נתונים ומותירים אותנו לבצע את עבודתם. איך ייתכן שהמדינה לא משקיעה משאבים באיסוף ובהנגשת נתונים? לא סופרים אותנו. השנה, באופן חסר תקדים, שבעה מהמקרים הם של אימהות שנרצחו ככל הנראה בידי הבנים שלהן, לרוב עם רקע נפשי. אם מקבלי ההחלטות לא מכירים את המידע מהשטח - איך הם יידעו לפתור את הבעיה?".

בדוח מבקר המדינה מיולי 2025 עלה כי הוועדה הבין־משרדית למניעת אלימות במשפחה התכנסה פעם אחת בלבד ב־2023 ופעם אחת ב־2024, למרות תפקידה הקריטי. בדיון שנערך לפני כחודשיים בוועדה לקידום מעמד האישה אמרה נציגת המשטרה כי מחצית מהנשים שנרצחו היו מוכרות לרשויות - רווחה או משטרה - עוד לפני הרצח.

המחוון שלא עובד

מחקר רשמי של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם לבקשת יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, קובע כי מאז 2015 נרצחו בישראל יותר מ־300 נשים, מהן 269 בין 2015 ל־2024, עם עלייה חדה נוספת כבר בתחילת 2025. עם זאת, הדוח מציג מספר שונה ממה שמכירים ארגוני השטח, משום שהממשלה אינה מכירה במושג "רצח על רקע מגדרי".

"ההבחנה בין אלימות מגדרית לבין אלימות פלילית היא חיונית, שכן המענים לשתי התופעות שונים", מסבירה הוכמן. "בשדולת הנשים מקדמות מדיניות ציבורית וחקיקה ייעודית לכל סוג אלימות. כך למשל הוא התיקון לחוק זכויות החולה שאושר לאחרונה בוועדת שרים, ומטרתו לאפשר לגורמי טיפול רפואיים להעביר מידע על אדם שנמצא בסכנה מבלי להפר חיסיון רפואי. בשנה האחרונה חמישה מקרי רצח של נשים בוצעו בידי מטופלים שהיו ידועים כבעלי רקע נפשי, אך המידע לא הועבר בזמן למשטרה - והרצח לא נמנע. נוסף על כך, 16 מהמקרים היו ידועים לגורמי הרווחה או המשטרה ולא נבלמו".

השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן התהדרה במחוון שפרסמה, המרכז את נתוני האלימות כלפי נשים בין השנים 2019 ל־2024. המחוון אינו כולל נתונים מהשנה האחרונה ואינו מנגיש פערים לאנשי ונשות המקצוע. לא ניתן ללמוד ממנו אם המשטרה או הרווחה הכירו את המקרים, אם היה רקע נפשי או צו הרחקה.

המחוון נגיש לציבור, והשרה מתארת אותו כתקדימי, אך בפועל הוא מהווה מראית עין בלבד ואינו מספק את הידע המקצועי הנדרש להתמודדות עם הסוגיה הדחופה.

במקביל, גולן הצביעה נגד שורת חוקים שנועדו להגן על נשים, בהם חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים, החוק לשמירת דגימות מנפגעות עבירות מין ללא הגבלת זמן, והחוק לייצוג הולם של נשים.

העלייה החדה ברצח נשים בידי בניהן ממחישה כשל נוסף. בשנת 2025 - 7 מתוך 36 נשים שנרצחו והותקפו בידי הבן. ברוב המקרים (5) הרשויות הכירו ברוצח כבעל רקע נפשי, בחלק מהמקרים אימהות נרצחו כשהיה לבנם צו הרחקה פעיל.

במשך שבע שנים מנסים בארגוני הנשים, וגם גורמי מקצוע, לקדם תיקון לחוק זכויות החולה, שיאפשר לפסיכיאטר מחוזי ולאנשי בריאות הנפש להעביר מידע על אנשים עם רקע נפשי שיש סיכוי למסוכנות ולאלימות מצידם - מידע שלא ניתן להעביר כיום בשל חיסיון רפואי. מדובר בתיקון שאינו תקציבי, "רק אישור לדווח", שמוזכר כמעט בכל דיון אך לא קודם.

לפני כחצי שנה, בתשובה לשאילתה, נמסר כי הסיבה לאי־קידום החוק היא שהאחראי על הנושא נמצא במילואים כבר שנה וחצי. בהמשך, לאחר מינויו מחדש של שר הבריאות חיים כץ, התיקון אושר בוועדת השרים לחקיקה, אך לא עלה להצבעה במליאה ולא קודמה חקיקה בפועל.

"אין כתובת ברורה"

ח"כ מיכל וולדיגר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, אומרת: "כשאני רואה כותרת שמתמודד נפש רצח את אמו או את בן משפחתו, בא לי לצרוח. בשביל לרצוח צריכה להיות כוונה, ומתמודדי נפש לא מתכוונים לרצוח. מי שרצחה למעשה את אותן נשים היא מדינת ישראל. אילו היו טיפול וליווי מקצועיים, שירותים נגישים וכתובת ברורה למשפחות 24/7 - זה לא היה קורה. 75 שנה המדינה מזניחה את מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם. מבחינתי זה כתב אישום חמור נגד המדינה".

ח"כ כהן פועלת לגיבוש תוכנית ממשלתית חדשה למאבק באלימות נגד נשים שתכלול מניעה, איתור מוקדם, הגנה, אכיפה ושיקום, לצד מענה לחברות מובחנות תרבותית

וולדיגר מפרטת שלושה צעדים שיכלו למנוע את רוב מקרי הרצח בתוך המשפחה: התערבות מקצועית כבר בשלב הראשון של המשבר הנפשי; הקמת מוקד ארצי נפשי וצוותי משבר רב־מקצועיים שיגיעו לבתי המתמודדים 24/7; הרחבת סמכויות הוועדה הבין־משרדית והסרת החסמים להעברת מידע רפואי; ופיקוח משמעותי יותר על מתמודדי נפש עם דפוסי מסוכנות מתמשכים על בסיס הערכת מסוכנות עדכנית.

לדבריה, הצעת חוק שיזמה לאחר עבודה עם אנשי מקצוע ממשרד הבריאות, המשטרה והסנגוריה עברה קריאה ראשונה כבר לפני שנתיים - אך תקועה. "זה קריטי. זה ימנע הסלמה, ימנע פגיעה בחפים מפשע, ויחזיר את המתמודד לקהילה במקום לקרימינליזציה של בריאות הנפש".

אתחול תוכניות

ח"כ מירב כהן, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, מתארת שורת כשלים מוסדיים. לדבריה, מאז כניסתה לתפקיד, נציגי המשרד לשוויון חברתי לא הגיעו לשום דיון, למרות הזמנות חוזרות - גם בנושאים שבהם המשרד הוא הגורם האחראי. השרה, המחויבת לדווח לוועדה מתוקף תפקידה, לא הופיעה בפניה, ולשכתה לא השיבה לפניות.

עוד אמרה כהן כי המשרד לביטחון לאומי מונע מהמשטרה להעביר למרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים על אלימות ורצח נשים, בניגוד לחוק הכנסת. כעת היא פועלת לגיבוש תוכנית ממשלתית חדשה למאבק באלימות נגד נשים - "אתחול מחדש" לתוכנית מ־2017 שתכלול מניעה, איתור מוקדם, הגנה, אכיפה ושיקום, לצד מענה ייעודי לחברות מובחנות תרבותית.

תגובת משרד הרווחה: "המשרד מרכז ומוביל את הוועדה הבין־משרדית לבדיקת מקרי רצח - כולל רצח נשים ע"י בן משפחה. הוועדה מנהלת רשימה של הנשים שנרצחות בישראל על ידי בן זוג או בן משפחה בהתאם לקביעת המשטרה, מתכנסת 4 עד 6 פעמים בשנה ומפרסמת את מסקנותיה לכלל גורמי הטיפול מהמשרדים הרלוונטיים".

בהכנת הידיעה השתתף אבי כהן