הם פונו מהבתים תחת אש, איבדו חברים ושכנים, ומתגוררים בדירות זמניות או במלונות. בין כל הכאוס של אחרי 7 באוקטובר, אביעד מחולית, אהרון מנירים ויואב מניר יצחק לקחו על עצמם תפקיד כמעט בלתי אפשרי - להיות הגשר שבין הקהילה הפצועה שלהם לבין המנגנון הממשלתי. זה סיפורם של רכזי "תקומה", האנשים שמנסים לתקן עולם שחרב, כשקירות הבית הפרטי שלהם עדיין מפויחים.
ארוכה הדרך הביתה: מעקב אחר שיקום יישובי העוטף
"הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!" // מתוך טקס הזיכרון הלאומי (ארכיון)
הדבר שהכי קשה לאנשים מבחוץ להבין הוא לא המראות של הבתים השרופים. את זה ראינו בחדשות. הקושי האמיתי, השקט והמכרסם נמצא בפרטים הקטנים - בוויכוח על צבע האריחים במטבח של שכן שאיבד את כל עולמו או בניסיון להסביר לפקיד ממשלתי למה קהילה שלמה צריכה סדנת קרמיקה כדי לא להתפרק, אבל בעיקר בתחושה שאתה, הרכז שאמור לתת תשובות, זקוק בעצמך לנחמה ולפעמים מקבל ואותה בשליחות של לסייע לכל היתר.
אביעד, אהרון ויואב הם "רכזי תקומה". התואר הטכני ובירוקרטי אבל בפועל, הם המתורגמנים של הכאב הקהילתי של היישובים שעברו את הזוועות. הם אלו שמתרגמים בכי של תושבת שאיבדה את גינתה ל"סעיף תקציבי", ואת הנהלים הקשוחים של המדינה - לשפה של תקווה.
"נאבד את הילדים"
אהרון מקיבוץ נירים הוא חקלאי. ידיו רגילות לאדמה, לא לניירת. ב-8 באוקטובר הוא כבר היה בשיירת המפונים של הקיבוץ לאילת, מקים בדרך בשיחות טלפון וויכוחים, מערכת חינוך מאולתרת. "ידענו שאם לא נתחיל מיד, נאבד את הילדים", הוא אומר. זהו הקושי הנסתר של המפונים: האימה שבידיעה שאם הקהילה לא תתפקד עכשיו, ברגע זה, היא תתפוגג לנצח.
בנירים הוחלט על קו נוקשה: נשארים יחד. אהרון ניהל את המבצע המטורף של העברת 150 משפחות לארבעה מוקדים בבאר שבע. מי שלא חווה את זה לא יבין את הדרמה של ריהוט 150 דירות מאפס, תוך כדי שאתה מלווה משפחות שכולות ומשפחות חטופים.
אבל ההחלטה הכואבת ביותר הייתה הפיזית: להרוס את הבתים השרופים. עבור מי שמביט מהצד, בית שרוף הוא אתר הנצחה. עבור אהרון והרכזים, זהו פצע פתוח שמזהם את הריפוי. "הנצחה תהיה, אבל לא דרך בתים חרבים", הוא פוסק. הוא הבין שהשיקום מחייב מחיקה של ההרס כדי לאפשר צמיחה.
בין הרפת לישיבות במשרדי ממשלה, אהרון הוא האיש שמחזיק את החוט שבין הפרה שצריכה לאכול בקיבוץ לבין הילד שצריך להרגיש בטוח בדירה בבאר שבע.
יואב מניר יצחק הגיע לקיבוץ ב-2017. ב-7 באוקטובר הוא היה בכיתת הכוננות, נלחם על הבית עם נשק ביד. המעבר מהמדים והנשק לחליפת הרכז השקופה היה מהיר מדי. הוא מצא את עצמו נוסע שלוש שעות לכל כיוון, מאילת לקיבוץ הנטוש תחת אש, רק כדי לטפל בשפכים או להביא מיגונית.
הקושי הלא צפוי של יואב היה המאבק על הגדרות. לפעמים, הקרב הוא לא מול מחבלים, אלא מול הגדרות ביטחוניות של המדינה. כשניר יצחק עמד לאבד את המעמד של מניעה ביטחונית מה שהיה מפסיק את הסיוע לתושבים - יואב ניהל מאבק שקט ונחוש. זהו הצד הפחות "זוהר" של השיקום: הבירוקרטיה של ההישרדות.
"זו תנועת מלקחיים", הוא מתאר. מצד אחד להבין מה התושב הכואב במלון באילת צריך, ומצד שני לדעת איזה פקיד בירושלים יכול לאשר את זה. יואב מדבר על השליחות האזרחית, אבל בין המילים אפשר לשמוע את העייפות של מי שנמצא בתפקיד כבר למעלה שנתיים שלמה, בלי מדים אבל עם אחריות גדולה לא פחות: לשמור על החיים שהיו כאן, ולתת להם סיכוי להימשך.
"לא הייתה מדינה"
עבור אביעד מחולית, המלחמה התחילה בצפון, במילואים. בזמן שהוא מגן על גבול אחד, הבית שלו בדרום התפרק. חולית, קיבוץ קטן ומשפחתי, נותר ללא הנהגה. "לא הייתה מדינה. לא מועצה. היה רק גוף אחד, תקומה", הוא משחזר.
הקושי הלא צפוי שאביעד פגש הוא הביחד המפוצל. למי מביט מהצד, קל לחשוב שפינוי הוא פשוט - עוברים למקום בטוח. אבל עבור חולית, הפינוי היה אובדן שליטה מוחלט. אביעד מצא את עצמו נלחם מול מערכות שלא אוהבות חריגים, כדי לאפשר לקהילה שלו להתפצל לשני פתרונות דיור שונים מה שלא היה פשוט לאשר מול הבירוקרטיה, אחד ברביבים ואחד במרכז כי לא כולם יכלו לחיות באותו האופן ובסמוך לקהילות או מגזרים שהזכירו להם את האסון.
התיעוד הראשון של חדירת מחבלים לשדרות בבוקר 7 באוקטובר // צילום: דניאל פלמדיאלה
"אנשים עברו טראומה, והדבר הראשון שאתה צריך להחזיר להם הוא את היכולת לבחור", הוא מסביר. זה נשמע פשוט, אבל לנהל מערכת לוגיסטית שרוצה סדר מול אנשים שצריכים גמישות והכלה כדי לנשום, זה קרב יומיומי. הוא מצא את עצמו דואג לסדנת קרמיקה במקום המגורים הזמני, לא כי זה מותרות, אלא כי זה היה העוגן היחיד שמנע מחלק מהתושבים לשקוע.
כשהוא מסתכל קדימה ל-2026, הוא יודע שהבית לעולם לא יהיה אותו דבר. "המטרה היא לרתום אנשים להבנה שיכולים להיות חיים טובים", הוא אומר, ובקולו נשמע המשא הכבד של מי שצריך לשכנע אחרים להאמין בעתיד שהוא עצמו עדיין מנסה לדמיין.
כשמסתכלים על שלושתם, מבינים ששיקום העוטף הוא לא פרויקט הנדסי. זהו פרויקט אנושי שמבוסס על אמון ורגישות. אביעד, אהרון ויואב הם לא רק רכזים; הם סופגים את התסכול, את הכעס ואת חוסר האונים של השכנים שלהם, ומנסים להפוך אותם לבנייה, שיקום והתחדשות.
הם חיים יומיום יחד עם הקהילות שלהם בתוך המתח בין הבית שנפגע לבית שייבנה, בין הזכרון של מי שאיננו לבין הצורך לבחור צבע לקיר החדש. הם מוכיחים שוב שבתקופה שבה המערכות הגדולות לעיתים מגמגמות, הכוח האמיתי נמצא באנשים שפשוט סירבו להרפות מהבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו