הימים ימי סוכות תשפ"ו, והם מעולם לא היו עצובים יותר, אבל החדשות הצטברו במהירות ובתוך רגע נחתמה העסקה: זה סופי - כל החטופים החיים עתידים להשתחרר בעוד כמה ימים. עבור רוב האנשים היה זה רגע של תקווה והקלה, אבל עבורי ועבור רבים מבני המשפחות - היה זה רגע של חרדה אדירה.
כשמאחורינו שנתיים של אכזבות ומולנו ארגון טרור אכזר, אתם מצפים ממני להאמין שנראה את כל עשרים החטופים החיים משתחררים באותו יום? זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. ובכל זאת, לא נותר לנו אלא לחכות לרגע שבו יופיע אביתר אחינו: האם נזהה אותו?
ברגע שהוא הופיע על המסך, התפרקנו לשלולית של דמעות: הוא באמת עור ועצמות, אבל זה אביתר - עם תנועות הגוף, המבט הנינוח והאיטיות המובנית.
באותו רגע קולי נעלם, לשבעה ימים תמימים הוא נעלם. דיברתי רק בלחישות ובשפת הסימנים, ואפילו הבכי שלי נשמע כמו התייפחות חרישית, כי שום קול לא בוקע. כאילו הנפש ציוותה על הגוף באותו רגע לשתוק, כאילו היקום מורה לי: "די. שנתיים היית הקול של אחיך, עכשיו הוא חזר ואתה חייב לחזור לעצמך".
לזכור שניסים קורים
באותם רגעים יצאנו לפרק חדש במסע המטורף הזה, פרק של ריפוי. עכשיו אפשר להתמודד עם הטראומה, לנשום עמוק לריאות, לאחות את הפצעים. זהו מסע שלא ייגמר, וימשיך להציב אתגרים שאנחנו עוד לא רואים.
חג החנוכה השנה מייצג עבורי בדיוק את זה - לא רק אור שמביס את החושך, אלא משהו בסיסי ועמוק מזה: פשוט להרגיש את האור. לתת לו, חרש־חרש, למלא את הנפש. להתרגש שוב משירי החג. לזכור שניסים קורים.
שנתיים אלו יהיו לנצח חלק ממי שאני וממי שאנחנו כעם, ולכולנו המסע הזה לא נגמר. כמה טוב שעכשיו אפשר לתת לאור להאיר בעוצמה סביבנו - מחוץ למחשכי הגיהינום, ובכל אחד מאיתנו.
הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר