רק שלא נחזור לקונספציית גולדין

השבוע ציינו 800 ימיםלחטיפתו של רן גואילי. אפשר להבין למה זה עובר בשקט יחסי: כי כולם מלבדו חזרו, כי החיפושים אחריו נמשכים (לכאורה), כי התרגלנו שאחת לכמה ימים נמצא חלל חטוף נוסף. אבל יש גם סיבות רעות מדוע ישראל שותקת. סיבות שמעוררות חשש גדול.

הסיבה הרעה הראשונה היא שזה לא פוליטי. והמילים האלה נכתבות בכאב גדול. כל עוד החטופים היו משוחררים בעסקה, שכוללת גם הרגעה של המלחמה, דחיקה של הממשלה, הידברות מול חמאס – היה תמריץ לכוחות גדולים וחזקים לעסוק בשחרור החטופים.

כעת אין מה לומר לממשלה. הרי עסקת שובו של רן כבר נעשתה. אין מלחמה לדחוף לסיומה. ההידברות עם החמאס כבר ממילא קורית כיום. אז מה יהיה המניע הפוליטי לעסוק בכל הכוח בשחרור החלל האחרון? אין כזה. מתברר שגם בנושאים הרגישים והעמוקים ביותר בחיינו הלאומיים הכוחות השונים פועלים על פי תמריצים. ופה תמריץ גדול אבד.

לקרוא יחד לשחרור

הסיבה השנייה כואבת עוד יותר, והיא שמשפחת גואילי הציגה לאורך המלחמה אחריות לאומית רבה, אורך רוח וממלכתיות.

משפחת גואילי היא ממשפחות "פורום תקווה" שדרשו את החזרת החטופים - לא בכל מחיר ולא בכל מצב, אלא לצד הבטחת שלומה של ישראל ושל העוטף בעתיד. משפחות אלה נטו הרבה פחות להפגין כנגד הממשלה. הן סירבו להציג את סוגיית החטופים ככזו שדוחה כל סוגיה אחרת.

"ראשון לצאת, אחרון לחזור", כתבה בגאווה אמו של רן על הישארותו אחרון. יש הרבה במה להתגאות. אך כעת זה עלול להיות בעוכריה של המשפחה, ושל ישראל בכלל. אנחנו בסכנה לייצר הדר גולדין נוסף.

גופתו של הדר גולדין הוחזקה בעזה מאז מבצע צוק איתן, לצד גופתו של אורון שאול ולצד שני חטופים חיים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. משפחת גולדין נעשתה עם השנים מוכרת בציבור, בכנסת ישראל ועל ידי מנהיגי המדינה. המשפחה משתייכת לציבור הדתי־לאומי, לתושבי יו"ש, לימין. כמו משפחות פורום גבורה, ביקשה המשפחה להחזיר את הדר באמצעות כוח ולחימה, לא באמצעות ויתור. בני המשפחה זעקו ופעלו, אבל הממלכתיות, החיוביות והאחריות שלהם היו בעוכריהם. כפי שהם עצמם סיפרו, דבר לא נעשה כמעט למען שחרור בנם עד שהוחזר בדרך השנייה, בדרך העסקה, תחת הלחץ של הורים שפעלו בצורה הפוכה מהם.

נראה שגם לצד הפוליטי של הממשלה אין תמריץ לפעול למען החטופים. הממשלה ותומכיה מפחדים מרעש, ממחאה. לכן משפחת גולדין לא הצליחה במאבקה. הממשלה התייחסה לגולדינים כפראיירים. ככאלה שלא ישברו את הכלים בשום מצב. ניצלה אותם. כך יש לחשוש שיקרה גם עם משפחת גואילי מפורום תקווה.

מדובר באבסורד. נראה שכאשר הלחץ הוא פוליטי, לא ממלכתי, לא שוקל שיקולי ביטחון לאומיים, הוא עובד. כאשר הוא ממלכתי, אחראי, מתון, הוא לא מוציא את הבן מעזה לקבר ישראל.

שחרור עם ערך מאוחד

דווקא עכשיו, כשאין מה לדבר על עסקה, שחרורו של רן אמור להיות ערך קונצנזואלי, מאחד אפילו. כל עם ישראל אמור לקרוא יחד לשחרורו באמצעים הדיפלומטיים והצבאיים הנדרשים.

משפחת גואילי הציגה לאורך המלחמה אחריות לאומית רבה, אורך רוח וממלכתיות. משפחת גואילי היא ממשפחות "פורום תקווה" שדרשו את החזרת החטופים - לא בכל מחיר ולא בכל מצב

חמאס והפלגים הפלשתיניים היו אמורים להחזיר אותו לפני זמן רב. מדובר בהפרת ההסכם. ישראל כולה אמורה לרעוש על הנושא, בין אם בעדיפות הראשונה נמצא ניצחון או הדאגה לחטופים עצמם. יש פה איחוד אינטרסים. למרבה הזוועה מתברר שאיחוד האינטרסים, במקום להעיר את שני הצדדים מרדים את שניהם.

הפעילות משמאל דועכת כיוון שאין משמעות פוליטית פנימית למאבק. והפעילות מימין לא מתעוררת כי אין לחץ קשה במיוחד, אין ביקורת נוקבת מדי. ניתן להמשיך לשקוט על השמרים, ממש כמו בימי קונספציית גולדין.