אחרי בדיוק 26 חודשים של גלות מנחל עוז, משפחת פטל־אדלר חזרה בשבוע שעבר הביתה, לקיבוץ. ההחלטה לחזור לא היתה קלה ולוותה בלבטים ובחששות, ולבסוף – בהתרגשות.
השיחות הראשונות למוקד כבאות והצלה ב-7 באוקטובר | איציק סבן
"החלטנו שאנחנו צריכים להתקדם בחיים שלנו, ואנחנו שבים הביתה", מסבירה נעמי פטל־אדלר (43) הנשואה לעמיר, אם לשלושה ורכזת התרבות של הקיבוץ.
"רצינו להיות עם השכנים והחברים שלנו, ולא להרגיש אורחים וזמניים יותר", היא ממשיכה. "חלק מהרצון לחזור הביתה היה שמדובר בחלק גדול מהריפוי. רצינו להיות בחברת אנשים שלא רואים אותנו כחריגים. לא רציתי להיות יותר 'ההיא מהמקום ההוא'. אנשים לפעמים שואלים אם אפשר לגעת בי, כי אני מעין סלבריטי. כל מה שעשיתי היה לחיות בבית שלי".
נעמי מספרת שבתקופה שבה לא שהו בקיבוץ הרגישה לפעמים כמו דג באקווריום או אפילו קוף בקרקס, אל מול אנשים שמצד אחד רוצים לעזור ומנגד גם קצת להציץ. "אנחנו בסך הכל אנשים נורמטיביים שרק רוצים להיות קצת משועממים ולגדל את הילדים שלנו", היא מחייכת.
וזה בדיוק מה שהיא רוצה שיקרה בחנוכה. "אני מקווה שכבר נפרוק את כל הארגזים ושהחג הזה יהיה מקסים, פשוט, משפחתי, קטן וחמוד", היא אומרת. "זה חג שבאמת אהוב על כולנו, לכל ילד יש חנוכייה משלו והם בטח יתווכחו מי ידליק ראשון. זה חלק מהסיפור. אני מקווה שיהיה בחג הזה משהו שמזכיר נורמליות, שהיא משהו די קסום".
זיכרונות מהיום הנורא
בעיני נעמי הקיבוץ הוא גם בית, אבל גם אנדרטה. בשבילים שבהם נוסעים ילדיה על קורקינטים, ניטש ב־7 באוקטובר קרב אכזרי. היא נזכרת ב־19 השעות שבהן היו חמישתם נצורים בממ"ד, כשבחוץ מתנהלת ללא הפוגה אש של נק"ל, רימונים ואר.פי.ג'י, מלווה בקללות ובצעקות בערבית.
למזלם, לאחר שהמחבלים ירו במנעול דלת הכניסה של ביתם כדי לפרוץ אותה, הקליע נתקע במנגנון המנעול ותקע אותו. הם גם לא נכנסו לבית דרך החלון - עובדה שמבחינת נעמי היא עוד אחת מהתעלומות הגדולות של אותו יום נורא.
"הגנרטור נפל ואחריו הרשת, כך שהיינו לגמרי מנותקים מהעולם בחוץ", היא מתארת את רגעי האימה של השבת ההיא. "היינו מיובשים ולא היה לנו הרבה אוויר. לא נתתי לעצמי לחוות, הדחקתי את הטראומה למען הילדים. ידעתי שאני לא יודעת כלום ממה שקורה מחוץ לדלת הממ"ד, ובטח לא מה שקורה מחוץ לקיבוץ. התמקדתי בשמירה על הבריאות הנפשית שלי ושל הילדים שלי. עברו הרבה ימים עד שהבנתי שכל מה שקרה אצלנו, ואפילו יותר גרוע, קרה גם בבארי, בכפר עזה ובניר עוז, או שהיה טבח במסיבה ושיש לנו הרוגים וחטופים בעזה. לקח לי זמן להבין את קנה המידה המטורף של מה שהתרחש באותו היום".
כמו רוב חברי נחל עוז, משפחת פטל־אדלר פונתה לקיבוץ משמר העמק ושהתה בו עד לחזרה הביתה. כשהגיעו למשמר העמק הבינה נעמי שהמשפחה כולה צריכה תמיכה נפשית מיידית.
"היינו צריכים לבכות ולדבר את הטראומה, כי היא כל כך הרבה יותר גדולה מאיתנו. במשך הזמן למדתי לנשום מחדש. להיות פה ולחוות את נחל עוז עכשיו זו גם התנסות. יכול להיות שהיא לא תעבוד, שנחליט שזה לא זה, אבל החלטנו לעשות את המהלך ולחזור הביתה.
"רעשי מלחמה יש כאן כל הזמן, אבל המדינה לא מתמקדת בזה אז אנחנו צריכים לבוא ולומר 'מה קורה פה?' להמשיך להיאבק על הנוכחות הצבאית ועל הלחימה במוצבים. חייבים להיות עם יד על הדופק ועם עיניים פקוחות למציאות של מה שקורה מעבר לגדר - זו משימה גדולה".
"שמחה שהם חזרו"
כשנעמי נשאלת אם תמכה בהחזרת החטופים לפני מיטוט חמאס, היא מסבירה שאין קשר בין הדברים.
"מעולם לא עשיתי את ההקבלה הזאת", היא מסבירה, "אבל מבחינתי, הכדור שהמחבלים ירו במנעול הבית שלנו היה יכול בקלות לפתוח אותו ולא להיתקע, ואז הם היו נכנסים לקחת אותי או את בעלי. כשזה המצב, אני חושבת שצריכים קודם כל להחזיר את האנשים שנלקחו מהבתים שלהם. כך יחזור האמון שלי במדינה. אחרת אני לא מקבלת את הביטחון שלי בהחזרת אנשים חפים מפשע למשפחות שלהם.
"החטופים היו חייבים לחזור הביתה כדי שאני אוכל לנשום, למזוג לעצמי כוס מים ולא להרגיש אשמה כשאני שותה בכיף שלי. אז ודאי שהם צריכים לחזור, אבל אני ממש לא חושבת שבזה תלוי הביטחון שלי. הוא בשום פנים ואופן לא יכול להיות תלוי בזה.
"אני כל כך שמחה שהאנשים האלה חזרו למשפחות שלהם, אם לשיקום ואם לקבורה, ואני מקווה בכל ליבי שגם משפחתו של רן גואילי תקבל את סגירת המעגל שכל כך מגיעה לה.
"עכשיו העבודה שלנו בקיבוץ רק מתחילה, כי כל עוד היה המאבק העצום הזה, של כל המדינה ושל נחל עוז בפרט, עסקנו רק בו. עכשיו זה כבר לא הפוקוס וצריך להסתכל פנימה, לסיים לשפץ את הקיבוץ, לדאוג שכל מי שצריך יקבל טיפולים נפשיים, לטפל בכל המשפחות הקיימות, לקלוט משפחות חדשות. יש המון עבודה.
"עכשיו, כשהאירוע 'כאילו' נגמר, אפשר אולי לקרוא למצב שלנו פוסט־טראומה. עד עכשיו היינו מדינה, קיבוץ וקהילה בטראומה, וכל אחד מגיב לזה אחרת, כל אחד נמצא על הקצה מבחינה נפשית, וכל דבר הוא טריגר. השאלות הקשות עכשיו הן איך בונים מחדש קהילה, אמון מול גורמי הביטחון, איך בונים מחדש בית".
"ערב של חיבוק וחיבור"
כרכזת התרבות של נחל עוז, שכמחציתה שבה הביתה, ידיה של נעמי מלאות עבודה בחנוכה. אחד האירועים שתפיק הוא אירוע מסורתי של הקיבוץ, שהתקיים בכל שנה לפני ששערי הגיהינום נפתחו - ערב מרקים ובינגו נושא פרסים. יומיים לאחר מכן תפיק גם פעילות עם האוכלוסייה המבוגרת, ילדי הקיבוץ והצעירים מהמכינה הצבאית, שתכלול הדלקת נרות ואכילת ספינג'ים תוצרת בית.
בנר שמיני יתקיים אירוע גדול, שאליו מוזמנות המשפחות השכולות של כל מי שנפל בנחל עוז ובמוצבים סביבו. "אנחנו מתכננים את זה יותר משנה, והחלטנו לעשות זאת בחנוכה, מתוך אמירה - היינו בחושך, והילדים שלכם היו האור שלנו", מסבירה נעמי. "אנחנו גם זוכרים וגם מודים, ואומרים להם בפה מלא - נחל עוז יהיה לעד גם הבית שלכם. גורלנו נקשר בגורלכם, ואנחנו רוצים שתדעו שאנחנו יודעים וזוכרים ומודים ומנסים לבנות ולצמוח.
"בין המשפחות השכולות לאנשי הקיבוץ נוצרו קשרים מופלאים, ואנחנו רוצים להתמקד בזה ולראות את הטוב שצמח מהשבר הנורא. לא מדובר ב'ערב לזכרם', אלא בערב של חיבוק וחיבור, ואנחנו רוצים שהוא יהפוך למסורת שנתית. אני רוצה שהמשפחות יידעו שבחנוכה הן בנחל עוז".
ואכן, זו התקווה שנושבת מהחזרת מסורות שנשברו בשבת הנוראה ההיא, ומייסוד מסורות חדשות. "משפחת אדלר מסמלת את רוחו של חבל התקומה בימים אלה - רוח של תקווה והתחדשות", אומר אביעד פרידמן, ראש מנהלת תקומה. "לאחר שנתיים מחוץ לקיבוץ, לראות אותם שבים לנחל עוז ומדליקים נרות חנוכה בבית ששוקם - זו תמונת הניצחון הפרטית והלאומית שלנו.
"יותר מ־90% מתושבי החבל כבר חזרו לבתיהם, והאזור כולו נמצא בעיצומו של תהליך מואץ של שיקום וצמיחה. היעד שלנו ברור: להכפיל את אוכלוסיית העוטף עד שנת 2033 ל־120 אלף תושבים, תוך שמירה על הצביון הקהילתי הייחודי, חיזוק תחושת הביטחון והנחת יסודות לשגשוג כלכלי ארוך טווח.
"אני רוחש הערכה עמוקה לכל משפחה שבוחרת לשוב, ולאלו שבחרו להצטרף לחבל ולהיות חלק מהעתיד שנבנה כאן. אני מאחל חג שמח לתושבי העוטף ולכל עם ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו