שיקרתם לנו מספיק - זה הזמן לוועדת חקירה ממלכתית

יותר מ־20 שנה הזינו אותנו,תושבי העוטף, בסיפור שאנו מוגנים במיטב הכוחות, במיטב הציוד, בקיר בטון בלתי חדיר שעלה מיליארדי שקלים, בבלוני תצפית, באמצעי חישה אלקטרוניים, ועוד ועוד.

המערכת הפוליטית תרמה גם היא להגברת תחושת הביטחון של התושבים באמירות: "חמאס מורתע", "חמאס הוא נכס", "תפיסת הקונספציה עובדת". האמירות הללו לא היו סתם דיבורים, הן הגדילו את תחושת הביטחון שלנו ועזרו לפתח ולהגדיל את אוכלוסיית האזור.

באמירה המשותפת לשתי הרשויות - זו הפוליטית וזו הצבאית - שוכנענו להאמין שאנו חיים באזור הבטוח ביותר בתבל, גם אם מפעם לפעם "חווינו" "סבבים קצרים". המחיר היה שווה את איכות החיים הנפלאה בעוטף.

רבים האמינו ל"אגדה" והמשיכו להתגורר, או עברו לגור, באזור. משפחות צעירות בנו את ביתן, קהילות התחזקו והתרחבו, מקום אידיאלי לגדל בו את ילדיך. כל זה עד לשבת השחורה.

באותו בוקר נורא ואיום התמוטטו ההבטחות כבניין קלפים. "חמאס מורתע" הפך לבדיחה אכזרית, "חמאס הוא נכס" נכתב בדמם של 1,200 נרצחים, נטבחים, נאנסות ונשרפים.

עכשיו עולה השאלה הגורלית: איך שבים הביתה?

בלי אמון אי אפשר לחזור. זו לא שאלה של פחדנות ומורך לב או חלילה חוסר אומץ של האזרחים - זו שאלה של היגיון בסיסי, שהרי איך נחזור אם אין אמון שבפעם הבאה, חלילה, זה יהיה אחרת בהינתן שאיש לא חקר את מה שהשתבש?

ועדת חקירה ממלכתיתאינה עוד ועדה. היא לא ציד מכשפות, גם לא רדיפה פוליטית. היא ורק היא רשת הביטחון היחידה שנותרה לנו. אין לנו אמון בוועדות חקירה מטעם כמו זו שמנסה הממשלה לקדם ושפרטיה פרסמו אתמול.

רק ועדת חקירה ממלכתית, עם סמכויות של בית משפט, עם יכולת לחייב עדים להתייצב ולהעיד בשבועה, ולתפוס מסמכים, להסיק מסקנות אישיות מחייבות, רק היא יכולה להשיב לנו את האמון שאבד. זה ייעשה לא משום שמסקנות הוועדה יחזירו מי מהנרצחים או שיבנו מחדש את הבתים שנשרפו, אלא כי היא תענה על השאלות שבלעדיהן לא ניתן להתקדם לשאלות הנוקבות שנותרו עדיין ללא מענה: איך זה קרה? מה קרה? מי החליט? מי כשל? ולבסוף, מה יש לעשות כדי שאסון נורא שכזה לא יקרה פעם נוספת?

ורק אז, רק לאחר שנקבל את התשובות האמיתיות, נוכל לשקול לשוב ולבנות אמון מחדש.

ורק כשהאמון יחזור, ורק אם זה יקרה, נוכל לשוב לבית שאנו כה אוהבים וחסרים היום, בבטחה.