"צינורות סודיים" - עם צנזורה: הצצה לעולם החדשות במגזר החרדי

המבקר, הפרגוד והנייעס: כשסירנה מייללת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק או כאשר טראמפ מודיע על עסקה לסיום המלחמה, המידע זורם למגזר החרדי בצינורות שכלל לא מוכרים ברחוב החילוני והציוני-דתי. למעשה, המידע מתפצל לארבעה "יקומים" מקבילים. באחד, האירוע כלל לא התרחש; בשני, הוא קרה ב"נסיבות טראגיות"; בשלישי הוא מנוצל לחינוך צרכני; וברביעי הוא מופיע בגרסה הלא מצונזרת.

שוחחנו עם ארבעה אנשי תקשורת חרדים, או עסקנים, אם תרצו, שהמשותף לכולם הוא אחיזה בשאלטר: היכולת להחליט איזה מידע ייכנס לבתים החרדיים, ואיזה ייעצר בפתח. כל אחד מהם מייצג רובד אחר של חשיפה, של צנזורה ושל אידיאולוגיה - מהעיתון המפלגתי ועד לקבוצות הוואטסאפ האנרכיות.

בקצה השמרני ביותר ניצב ה"פרינט". בעולם החילוני העיתונות המודפסת כבר מזמן איבדה את מעמדה, אבל בבתים החרדיים השמרניים, העיתון המודפס הוא עדיין המסמך המחייב. זהו לא רק כלי תקשורת, אלא דף מסרים יומי של מפלגות ותנועות, שמגדיר מה מותר לדעת, איך מותר לדעת, ולעיתים בעיקר מה אסור לדעת.

הנפוצים ביותר הם ארבעה עיתונים חרדיים, שלכולם מכנה משותף אחד: הם אינם עצמאיים במובן המקובל של עיתונות חופשית, אלא ביטאונים מפלגתיים לכל דבר. "יתד נאמן" - עיתון הזרם החרדי-ליטאי, הנשלט על ידי מפלגת דגל התורה, שבה חברים בין היתר משה גפני ואורי מקלב.

"המודיע" - הביטאון של הזרם החרדי-חסידי, השייך למפלגת אגודת ישראל, שבראשה עומד כיום יצחק גולדקנופף. "המבשר" - ביטאון נוסף של הזרם החרדי-חסידי, שתכניו מוכתבים בפועל על ידי ח"כ מאיר פרוש מאגודת ישראל. "הדרך" - העיתון הרשמי של ש"ס, המשמש כלי תקשורת מרכזי להעברת מסריה הפוליטיים והחברתיים של המפלגה, בהתאם לקו שמכתיב יו"ר ש"ס אריה דרעי, ובמכוון מציב אלטרנטיבה ספרדית לעיתונות החרדית האשכנזית.

"הכוח שלנו הוא לא רק במה שאנחנו כותבים, אלא הרבה יותר במה שאנחנו לא כותבים", מסביר יענקי רייניץ, הכתב הוותיק של עיתון "המודיע". "אם משהו נמצא על סדר היום הציבורי ולא נכתב בעיתון - יש בזה אמירה שמהדהדת פי כמה. הקורא החרדי המיומן יודע לקרוא את השתיקות. אם לא סיקרנו מחלוקת, סימן שאנחנו לא נותנים לה יד".

העיתונות החרדית ידועה בצנזורה שלה, אך בתוך המערכות פועל מנגנון הרבה יותר קונקרטי. דמות שמעטים מכירים את שמה, אך מאות אלפים חשים את נחת זרועה מדי בוקר: הצנזור, המכונה "המבקר". תפקידו אינו רק לעבור על כתבות, אלא בעיקר על מודעות.

"המבקר פוסל מודעות בשווי של כ-300 אלף שקל בחודש", חושף רייניץ. בעולם שבו כלי תקשורת נאבקים על כל שקל, "המודיע" מוותר במודע על סכומי עתק. "זה הפסד כספי פסיכי, אבל זה המחיר של הנקיות. זה מה שמאפשר להכניס את העיתון לבית של גדולי ישראל".

ה"נקיות" הזו מייצרת לעיתים מציאות כמעט אוטופית. הדוגמה הקיצונית ביותר שמספק רייניץ נוגעת לרצח המזעזע של הרב אלעזר אבוחצירה (הבבא אלעזר) ב-2011. בעוד התקשורת הכללית געשה סביב העובדה שיהודי דקר למוות רב מקובל, ב"המודיע" המילה "רצח" נעלמה. הכותרות דיברו על פטירה ועל הסתלקות. כך גם במקרי התאבדות - הם פשוט נמחקים מהדפים.
"למה?", שואל רייניץ ומשיב: "אנחנו לא צריכים להכניס לשיח הציבורי והחינוכי מושגים שיהודי הורג יהודי, או התאבדות חלילה".

בין העולם הישן לחדש

משה ויסברג, העורך הראשי של אתר "בחדרי חרדים", יושב על קו התפר שבין העולם הישן לחדש. הוא פונה לציבור שכבר עשה את הצעד - מחזיק סמארטפון או מחשב - אך מחפש תוכן שמוגדר בעיניו "מכובד", ולא את "הזוהמה" של הרשתות החברתיות. עם 7-8 מיליון ביקורים בחודש, ויסברג טוען שהאתר כבר מזמן לא רק משקף מציאות - אלא מנהל אותה.

"אנחנו הובלנו את החרם על מאפיית אנג'ל", הוא אומר, בלי לנסות להצטנע. כשיו"ר הדירקטוריון של אנג'ל השתתף ב-2023 בהפגנה סמוך לביתו של הרב הישיש גרשון אדלשטיין ז"ל, "בחדרי חרדים" לא חיכה להוראה מרבנים או מפוליטיקאים. "העלינו כתבות נון-סטופ, תמונות של חנויות שנשארו עם סחורה ביום שישי. זה לא היה סתם דיווח - זה היה קמפיין אקטיביסטי, שבסוף הכניע את המאפייה והביא להתנצלות".

פרשת אנג'ל, מסביר ויסברג, לא הייתה חריגה, אלא דוגמה לדפוס: תקשורת חרדית שאינה רק מעבירה מסרים מלמעלה למטה, אלא יודעת להפעיל לחץ כלכלי, צרכני ופוליטי - גם על חברות מסחריות וגם על מוקדי כוח חיצוניים למגזר.

הכוח הזה מופנה לעיתים גם פנימה. בשיאה של מגפת הקורונה, הוביל האתר קו תקיף לפתיחת בתי הכנסת בהתאם להנחיות ולפסיקות רבניות, גם בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות. "עשינו את זה מעל הראש של הפוליטיקאים, מעל הראש של אריה דרעי", משחזר ויסברג. כאן האתר ממלא תפקיד שהעיתון המפלגתי אינו יכול למלא: ביקורת על הנציגים החרדים בשם הציבור.

למה אין טלוויזיה חרדית?

ויסברג מספק אבחנה שמסבירה גם למה אין טלוויזיה חרדית, ולמה הפורמט הכתוב מנצח:
"אין חרדי שחולץ נעליים בשמונה בערב, נשכב על הספה ומדליק מהדורת חדשות. אין תרבות כזו. החרדי צורך מידע בדקות גנובות - בין סדרי לימוד, באוטובוס. הוא צריך טקסט קצר, כתוב, כזה שאפשר להיכנס ולצאת ממנו בלי מחויבות".

ובכל זאת, גם באינטרנט החרדי יש קווים אדומים. "אנחנו לא נכתוב את המילה 'התאבד'", מדגיש ויסברג. "וגם לא נכתוב 'הלך לעולמו בנסיבות טראגיות'. יש משפחות מאחורי הסיפורים. אנחנו לא רוקדים על הדם".

עבור מאות אלפים שאין להם אינטרנט או וואטסאפ ומחזיקים בטלפון "כשר" בלבד, קווי הנייעס הם הצינור היחיד לעולם. איצ'ה דז'אלובסקי מנהל את "קו המידע", שהחל כקו עדכונים לקורונה והפך למעצמת חדשות וצרכנות עם כ-120 אלף מאזינים ביום - מתחת לרדאר של עולם הפרסום.

דז'אלובסקי רואה בעצמו אפוטרופוס צרכני. "אצלנו לא ייכנסו קרקעות דמיוניות, פירמידות פיננסיות או עסקים מפוקפקים", הוא אומר. "אני חוקר, בודק ומזהיר". אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי שחולל נוגעת למשקאות חריפים ללא כשרות. "פעם זה היה מקובל באירועים. יחד עם רבנים וגופי כשרות הוכחנו בעיות חמורות. היום אנשים מחפשים חותמת. שינינו נורמה דרך הטלפון".

גם כאן הצנזורה היא חינוכית. "לא אתן רעיונות רעים לנוער", מסביר איצ'ה. "צריך לדעת איך למסור מידע - למי שמבין, בלי לפגוע במי שלא". ובקצה השני, הרחק מ"המבקר" הקפדן של "המודיע" ומהממלכתיות של איצ'ה, נמצא יענקי קצבורג, האיש מאחורי אימפריית "הפרגוד", רשת של עשרות קבוצות וואטסאפ עם כ-70 אלף מנויים.

קצבורג הוא "הילד הרע" של התקשורת החרדית, והיחיד שמעז לגעת במוקשים שכולם עוקפים. קצבורג מסקר את הרב ברלנד וקהילת שובו בנים, נותן במה למשיחיסטים בחב"ד שמוחרמים על ידי הממסד, ולא מהסס לפרסם סרטונים מביכים. קצבורג גם מצא דרך לעקוף את חומות הסינון הטכנולוגיות עבור משתמשים החסומים לוואטסאפ: הוא מפעיל קבוצות בצ'אט של המייל וכך מגיע היישר לתוך המחשבים המסוננים במגזר.

בשיחה איתנו, קצבורג חושף את הגבול האמיתי של העיתונות החרדית העצמאית. זה לא אלוהים ולא הרבנים אלא הפחד הפיזי. "כשמגיעים איומים מהעולם התחתון, אתה מתחיל לפחד", הוא מודה. קצבורג מתאר מציאות שבה עבריינים שולחים לו הקלטות עם מסרים כמו "אנחנו יודעים איפה אתה מתפלל". "שם אני עוצר", הוא אומר. "אני עושה ניהול סיכונים. אני לא אסכן את עצמי בשביל סקופ".