התנגדות אנשי העוטף לגור בסמוך לגוויות הבתים העשנים משקפת את הפחד מהטבח הבא. ואין אף מדינאי, איש ציבור או איש ביטחון שיכול להבטיח שהוא לא יגיע. להפך: ארבעה קילומטרים הפרידו בין הקיבוצניקים לבין העזתים לפני שמיני עצרת ההוא, הנורא, והם אשר יפרידו בין מי שישובו גם עכשיו, ויזכרו בכל יום את אלה שלא ישובו, וגם את אלה שישובו אל הטריטוריה שמעבר לגדר.
"זה כבר לא שלכם": הבית בקיבוץ בארי שהפך לסערה פוליטית
משני צידי הגבול־הפרוץ־עדיין יתחילו לבנות מחדש. בבארי כבר בונים שכונה חדשה - בצד הישראלי כמו תמיד, מתווכחים על מה שאפשר, כאילו זה חלק מהשיקום.
הצפות הגשמים של הסופה "ביירון" בעזה // רשתות ערביות
בעזה יבנו וישלבו אצטדיונים מתנת פיפ"א וכיתות לימוד תרומת אונר"א, אבל שם חלק מהשיקום יהיה היערכות למלחמה הבאה. יתכוננו אליה גם באצטדיון, גם בכיתות, גם בבית. הם מאוחדים בכיוון הזה, טייפון אל־אקצא חי וקיים, והדרך אליו לא התארכה - עובדה. הן זה אותו העמק, זה אותו הבית, והם שבים אליו. מכתתים חרבותם - לעיתים מזומנות.
דרוך וחרישי
אנחנו מתווכחים על שימור הזיכרון, הם משמרים את מטרת המלחמה. ואם היינו מוודאים שהם לא יוכלו להשיג אותה - הוויכוח על שימור הזיכרון היה מתייתר, כי היה פחות מפחיד לשמר אותו. כשברור לנו שההיסטוריה לא תחזור - אפשר להתמודד עם הזיכרון. כשהטראגדיה היא הווה מתמשך - זה משהו אחר.
לאחר הטבח שמענו את אנשי העוטף - מכפר עזה, דרך כיסופים, סופה, ועד בארי - אומרים שהם רוצים לשוב הביתה, אבל רק כאשר יהיה נוף פתוח משדות תפוחי האדמה ועד לים של עזה. שהם יחזרו רק אם דגלי ישראל יתנופפו שוב בדיר אל־בלח, ויהיה ברור שאשליית השלום עם השכנים מרוחקת.
אבל זה לא המצב. לחזור לזירת התופת זה טריגר איום ונורא, שדורש מידה על־אנושית של חוסן. אני אישית לא הייתי מסוגלת. כשאת יודעת שהסיוט שעברת לא יכול לחזור, כי המפלצת כבר לא מתחת למיטה - ההיגיון יכול לאפשר את ההתמודדות. אבל כשאת יודעת שהמפלצת חזרה בדיוק לאותו מקום, ורוצה לעשות לך אותו דבר, הבתים העשנים אינם רק טריגר - הם תזכורת לפצצה שלא נוטרלה. גם חומה שתסתיר את המפלצת לא תעזור - את כבר יודעת מה קורה כשיש חומה. החומה היא הטריגר בעצמו.
מבצר עיקש וקישח
אני גרה בניר גלים, ליד אשדוד. מושב של ניצולי שואה, שהוקם ב־1949. סבא שלי נמנה עם מייסדיו, במסלול הייחודי אושוויץ־מלחמת השחרור־משק. ב־1956 הוקמה אשדוד. כל האזור דיונות. לילות חשוכים. עד שב־1973 פתאום הזדקרה מתוך החולות ארובה גבוהה. קילומטר וחצי מהצרכנייה, ארובה אשר בקצה שלה בוערת באופן קבוע אש. הארובה הזאת זיקקה את הדלק שצריכים לנמל אשדוד.
מי שהיה בבירקנאו לא הצליח להמשיך כרגיל, לראות את הארובה הזאת זה היה כמו לראות את הארובות ההן, של הקרמטוריום. העשן של בתי הזיקוק הזכיר את העשן ההוא, שהעיד על בני המשפחה שעלו באש.
ואז, בפעם הראשונה בחיי הכפר שבו לא דיברו על השואה, נאלצו לספר. סבא שלי, דוגו, כתב בעיתון הפנימי של המשק פנייה לבני ה־14: "אתם בגיל שאנחנו היינו אז. הארובה עם האש מעלינו מזכירה מה שקרה שם. שרפו את ההורים שלנו". הוא גם כתב שאין מה להשוות בין אז להיום וכמה טוב שבונים נמל באשדוד, אבל הטריגר האיום פתח שיחה משמעותית ששינתה את החיים של כולם. הם התחילו לדבר על השואה, על מה שהיה שם. זה שונה ממה שהיה פה. ועדיין יש דמיון.
חיים ילין אמר השבוע: "לא צריך להשאיר שכונה. אני קעקעתי את זה על היד, זה משהו שזוכרים בלב". פעם נחרדנו לחשוב שאפשר להכחיש את השואה. היום אנחנו יודעים שאת 7 באוקטובר, על כל סרטוניו, הכחישו בתוך ימים ספורים.
שני הבנים הגדולים שלי קרויים על שם סבא ודוד שלהם, שנרצחו בחברון בדיוק השבת לפני 32 שנה. כשהם היו קטנים גרנו בקריית ארבע, ארבעה קילומטרים ממקום הרצח. זה לא היה נעים לעבור בכל פעם ליד המקום שבו יש את השמות שלהם בהקשר של מוות. בטח לא כשמחבלים ניפצו את האנדרטה חדשות לבקרים.
חשבתי אז, ואני חושבת כיום, שהשמות שלהם, והעובדה שהם קרויים על שם יהודים שנרצחו, הם חלק משמעותי בזהות שלהם. ושהעמקה בשורש הזה נותנת חוסן ומחזקת אותך במציאות שאי אפשר לברוח ממנה בשום מקום - כשאתה צאצא לניצולי שואה, כשאתה קרוי על שם נרצחי אוסלו, וכשאתה נלחם בכפר עזה. אבל זה קשה.
אבוי למבקש נפשי
אפשר להבין את התנגדות התושבים, וגם את החובה לשמר עדות לשואה המקומית. קשה להתמודד עם המציאות, אך קשה יותר להתמודד עם ההשלכות שלה - אם עוצמים עיניים.
עצימת עיניים תוביל שוב לנירמול המציאות הבלתי אפשרית של אויב סמוך ורצחני, מציאות שבה המדינה לא מילאה את חובתה - גירוש האויב לטווח שממנו לא יהיה מסוגל לחזור לטבוח בתושבים. המדינה חייבת את זה גם לאזרחים שכרגע נמצאים בטריטוריית "7 באוקטובר הבא".
לא בריא ולא הגיוני לחזור לשגרה של אנדרטאות, בלי לוודא שההיסטוריה לא תחזור. 
