כשנגיד "פעם הייתה פה כיכר חטופים" - נדע שחזרנו לקצת נורמליות

הבית של משפחות החטופים. כיכר החטופים, המקום שהפך לסמל, עשה אתמול עוד צעד לפירוקו הסופי. כולנו עדיין מחכים לרן גואילי, שוטר היס"מ שיצא פצוע להגן בגופו על תושבי הדרום ועדיין לא שב.

מרגע שמשפחתו החליטה לשנות את אופי המחאה, הכיכר משנה את פניה: האוהלים שבהם נמכרו חולצות, צמידים וסיכות פורקו. פורקה גם הבמה שממנה שאגו האימהות, הנשים, הילדים, להחזיר את אהוביהם.

הרגעים המרגשים ביותר בכיכר היו לאו דווקא בעצרות הגדולות, אלא יותר ברגעים הקטנים. במפגשים בשעת צהריים מאוחרת כשהשמש נעלמת, כשמישהו שבא לבקר יושב על הפסנתר הצהוב ומנגן "שיר ללא שם". כשמישהו בא לתת חיבוק לאמא של חייל חטוף, וכשחטופים חזרו לשם בפעם הראשונה.

ההחלטה לקיים את המחאה דווקא שם, מקרית או לא, היא הצטלבות של כל כך הרבה סמלים ושמות. מול הקריה ומערכת הביטחון, שם אחראים על המחדל הגדול. בצמוד לבית המשפט - אולי כדי להזכיר שאת האסון הזה צריך לחקור עד היסוד.

מהצד השני נמצא לו חניון גולדה, גם היא סמל למחדל של מלחמת יום הכיפורים. ולצד זה גם מוסדות תרבות - בית אריאלה ומוזיאון תל אביב - כדי להזכיר לנו שאנחנו עם שיש לו עבר מפואר ועתיד, שורשים ועושר תרבותי. שיש על מה להילחם.

חלק מהסמלים עדיין נשארו, כמו מנהרת הבטון שהובאה לשם וממחישה מה עברו החטופים. גם הפסנתר הצהוב של החטוף אלון אהל, שבינתיים שינה סטטוס לשורד שבי, עדיין עומד. החורף תכף יגיע במלוא עוצמתו, גם סופה אמורה להכות בנו. אבל הפעם אפשר קצת לנשום, להגיד תודה שמאות משפחות לא צריכות להיות בכיכר החטופים, לרעוד מקור, לחכות, לתפוס מחסה מפני הגשם.

יעברו אולי שנים עד שאחרון הסטיקרים יוסר (אם זה בכלל אפשרי), שזה ייראה כמו עוד מקום רגיל. שנגיד "פעם, מזמן, היתה פה כיכר החטופים". אז נדע כולנו שחזרנו להיות קצת יותר "נורמליים".