"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כשנגיד "פעם הייתה פה כיכר חטופים" - נדע שחזרנו לקצת נורמליות

מרגע שמשפחת גואילי החליטה לשנות את אופי המחאה, הכיכר משנה את פניה • יעברו אולי שנים עד שאחרון הסטיקרים יוסר, שזה ייראה כמו עוד מקום רגיל

,עודכן
0השמעה
פירוקים בכיכר החטופים, צילום: גדעון מרקוביץ'

הבית של משפחות החטופים. כיכר החטופים, המקום שהפך לסמל, עשה אתמול עוד צעד לפירוקו הסופי. כולנו עדיין מחכים לרן גואילי, שוטר היס"מ שיצא פצוע להגן בגופו על תושבי הדרום ועדיין לא שב.

מרגע שמשפחתו החליטה לשנות את אופי המחאה, הכיכר משנה את פניה: האוהלים שבהם נמכרו חולצות, צמידים וסיכות פורקו. פורקה גם הבמה שממנה שאגו האימהות, הנשים, הילדים, להחזיר את אהוביהם.

כעבור כשנתיים - מפרקים את כיכר החטופים בתל אביב // צילום: פז בר

האחרון שנשאר. רן גואילי ופירוק הכיכר,צילום: גדעון מרקוביץ'

הרגעים המרגשים ביותר בכיכר היו לאו דווקא בעצרות הגדולות, אלא יותר ברגעים הקטנים. במפגשים בשעת צהריים מאוחרת כשהשמש נעלמת, כשמישהו שבא לבקר יושב על הפסנתר הצהוב ומנגן "שיר ללא שם". כשמישהו בא לתת חיבוק לאמא של חייל חטוף, וכשחטופים חזרו לשם בפעם הראשונה.

ההחלטה לקיים את המחאה דווקא שם, מקרית או לא, היא הצטלבות של כל כך הרבה סמלים ושמות. מול הקריה ומערכת הביטחון, שם אחראים על המחדל הגדול. בצמוד לבית המשפט - אולי כדי להזכיר שאת האסון הזה צריך לחקור עד היסוד.

בסיס הקריה בתל אביב. שלא נשכח מי הוביל למחדל,צילום: גדעון מרקוביץ'

מהצד השני נמצא לו חניון גולדה, גם היא סמל למחדל של מלחמת יום הכיפורים. ולצד זה גם מוסדות תרבות - בית אריאלה ומוזיאון תל אביב - כדי להזכיר לנו שאנחנו עם שיש לו עבר מפואר ועתיד, שורשים ועושר תרבותי. שיש על מה להילחם.

חלק מהסמלים עדיין נשארו, כמו מנהרת הבטון שהובאה לשם וממחישה מה עברו החטופים. גם הפסנתר הצהוב של החטוף אלון אהל, שבינתיים שינה סטטוס לשורד שבי, עדיין עומד. החורף תכף יגיע במלוא עוצמתו, גם סופה אמורה להכות בנו. אבל הפעם אפשר קצת לנשום, להגיד תודה שמאות משפחות לא צריכות להיות בכיכר החטופים, לרעוד מקור, לחכות, לתפוס מחסה מפני הגשם.

כיכר החטופים משנה צורה,צילום: גדעון מרקוביץ'

יעברו אולי שנים עד שאחרון הסטיקרים יוסר (אם זה בכלל אפשרי), שזה ייראה כמו עוד מקום רגיל. שנגיד "פעם, מזמן, היתה פה כיכר החטופים". אז נדע כולנו שחזרנו להיות קצת יותר "נורמליים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

נועם (דבול) דביר

כתב חינוך

כתב החינוך של "ישראל היום" משנת 2016. החל את דרכו בעולם התקשורת בשירותו הצבאי שירת בענף תקשורת בחטיבת דובר צה"ל. סיים תואר ראשון בתקשורת וניהול במסלול האקדמי המכללה למנהל. בשנת 2011 החל לכתוב לראשונה במקומון באזור המרכז, לאחר מכן היה כתב משטרה בירושלים ובגוש דן ב – ynet. החל משנת 2016 החל לסקר את תחום החינוך בישראל היום, בדגש על עוולות מערכת החינוך והפערים הגדולים שקיימים בה. יליד פתח תקוה, כיום גר בל אביב ובימים אלה לומד לתואר שני בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

כדאילהכיר