ראיתם את הפרק הזה של "משחקי השף"? טבחית יפה כמו נסיכה של דיסני הגיעה לאודישן והכינה ארוחת בוקר תימנית. והטבחית הזאת (ככה היא קראה לעצמה: לא שפית, לא סו־שפית - טבחית) הגיעה לאודישן מלווה בחבר שלה, אלון. הוא נראה עייף טיל.
בגרסה האירופית אולי היינו תוהים למקור המפוקפק של העייפות הזאת, אבל אנחנו ישראלים. ישראלים ראו את זה והבינו עוד לפני שמירי בוהדנה הסבירה: הבחור הגיע לאולפן מהמילואים. באותה צניעות שבה אוריה שדה, חברתו, סיפרה שהיא ממושב יכיני בעוטף עזה, שהבישול הוא עוד כלי כדי להביע את עצמה ביצירה(!) כי היא גם כנרית וגם מוזיקאית שעשתה שירות צבאי בתור מוזיקאית מצטיינת(!!!), כך שיתף בן הזוג את בוהדנה שהוא סטודנט למדעי המוח (בוהדנה: אז אולי תביא לנו את התרופה לאלצהיימר? אלון: וואלה, למה לא).
אלון צמצם דיבור על המילואים ועל עצמו, יותר עניין אותו לספר שאוריה למדה קונדיטוריה. הוא היה כל כך עייף, שהוא לא שמע את קריאות השמחה מהאולפן הסמוך כשאוריה עברה את האודישן (בוהדנה: השמיעה שלך נדפקה בעזה? אלון: וואלה, יש מצב הלכה השמיעה). הוא בעיקר התעורר כשהיא עברה את האודישן. פתאום הוא היה מאוד חי.
יש קטע בסדרות שמגיעות לפה מחו"ל, שפתאום הפרק נגמר ויש פאוזה בסצנת הסיום לפני הרולר, מראים את הגיבור ופתאום הרקע הופך שחור: בום. מאז שצילמנו הוא כבר לא איתנו. מוזיקה קלאסית, רקוויאם לשחקן חד־פעמי שבעוד רגע לא נזכור ממילא. פעם בגלל שיבה טובה, פעם תאונת דרכים, ולפעמים מנת יתר - אמנות או נמות ולמה לא שתיהן.
אבל אצלנו זה סרט אחר.
משחק החיים
המסך נעצר כשמירי, בפמיליאריות שיש לה מקום בתוכניות כאלה, בין השאר כי ניכר שלא רק הצופים עצרו את דמעותיהם מתחילת הפרק אלא גם המנחה - אומרת לאלון: תשמור על עצמך. המילים הרנדומליות האלה קיבלו בשנתיים האחרונות משמעות מוחשית, ובו בזמן התרוקנו מתוכן. איך הם ישמרו על עצמם בדיוק. הם יכולים לנסות, אבל האמונים על כבודם ועל ביטחונם של חיילי צה"ל לא תמיד מסתערים על המשימה הזאת.
בכל העולם, אחרי תוכנית ריאליטי, עושים הון טלוויזיוני מרגע השיא. אצלנו זה נעשה עם מוסר כליות ועם לב. בתור מדינה ששני צידי המתרס שלה (שניים? יש בערך מאה צדדים ומתרסים) מטיחים אשמה באמצעי התקשורת, ואלו מכנים את אלו תרעלה והנדסת תודעה - מותר לקחת צעד אחורה ולהתגאות. תוכניות הריאליטי הן הדבר הכי טוב שקורה בתקשורת הישראלית, וערוצי הטלוויזיה עושים אותן נהדר. הם נותנים לחומרי הגלם, שהם החברה הישראלית, לדבר.
מתנת חיים
המדינה שנתנה במתנה לעולם את הווייז ואת עגבניות השרי ואת החוצפה הישראלית (טוב, זה לא היה ממש במתנה, על כולם עשינו כסף), רשומה עד כה בספר השיאים של גינס בזכות שני הישגים: האיש המבוגר בעולם - ישראל קרישטל בן ה־112 שנפטר בחיפה לפני כמעט עשור, ואילן ברגר בן ה־70 שאכל יותר מ־34 אלף המבורגרים של מקדונלד'ס. אישית, אני מאוהבת באייטמים האלה בגלל הסמליות שלהם - יהודי ניצול שואה שקוראים לו ישראל, וחובב בורגר שקוראים לו ברגר. קלאס.
אבל השיא החדש של גינס הוא דווקא שיא גינס באנטישמיות. ארגון מתנת חיים, שקבע סטנדרט מטורף של סולידריות עם יותר מ־2,000 תורמי כליה אלטרואיסטים, קיבל משוב מספר השיאים: לא משתפים פעולה עם בקשות מישראל ומ"השטחים הפלשתיניים". ממתי? אה, מאז נובמבר 2023, שחל בסמוך לטבח 7 באוקטובר.
לא אוהבים אותנו חיים, לא אוהבים אותנו מתים, חטופים, לוחמים או כנועים. איך שלא יצלחתו את זה - אם צריך סיבה, אנחנו הסיבה.
לאכול את הדייסה
הדחייה מעמידה בספק את כל הרקורד של גינס שהושג עד היום. אם פוליטיקה גורמת להם לדחות הישג אנושי, מי יודע אילו שיאים אחרים לא נכנסו בגלל שיקולים בלתי ענייניים? גינס פגעה ביוקרה שלה בגלל שנאה עיוורת, כי או שאת לוקחת על עצמך מיזם אנושי גלובלי - או שלא. בסוף גינס תאכל את הדייסה שהיא בישלה, מחיר היוקרה המקצועית.
יכול להיות שרגע לפני ההחלטה קראו בגינס את העצומה של 200 כוכבי הוליווד למען שחרור המחבל ברגותי מהכלא (הם מאוד מבינים בנושא); אולי הם הושפעו מההצבעה באו"ם שניסוג מרמת הגולן; ייתכן שהם אוכלים תעמולת "אפרטהייד" כבר שנתיים; ומי יודע, אולי הם הלכו ברחובות ניו יורק או שטוקהולם ופגשו מסיבות שיעיות או כיבוש אסלאמי, והדרך הכי יעילה להתחזק בעיוורון היא לפתוח עין על ישראל.
מה זה משנה? השאלה היא איך אנחנו מרגישים עם זה ומה אנחנו עושים. מהו מוסר הכליות ואיפה נמצא הלב. אז כשמדברים נגד החיילים שלנו ומכפישים את החברה הישראלית, הנשק האמיתי הוא לחזק את התודעה. לחבק אנשים מדהימים כמו אלון פרקס הי"ד וכמו אוריה הנערצת. ולהגיד תודה גם למי שמביא לנו אותם לתודעה. כדאי לנסות לשווק את זה החוצה, לא בטוח שנצליח לשבור את חומות ההכחשה הפנימית של האנטישמים. העיקר שהלב שלנו, והכליות שלנו - יהיו במקום הנכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו