חומות של תקווה

שמעתי ברדיו את המשפט הכי מרגש בעולם. הכי כואב והכי אופטימי: "אני כל כך כועס פה על הכל, אבל פתאום יש כל כך הרבה אנשים טובים, אני לא מצליח להתמיד בכעס". יובל אור, אבא של דרור, החטוף החלל הגיבור, אמר את זה, לא רבי נחמן, לרינו צרור בגל"צ, בבוקר שלמחרת זיהוי בנו.

חלק ממה שמיוחד בפסוק שהוא הגה הוא שיובל בעצמו הוא חלק מאותם אנשים מיוחדים וטובים, שאפילו לא בהכרח יודעים שהם כאלה. יובל אור הוא איש אדמה וחלוציות, איש אמת. בסוכות האחרון, חג של עראיות וגעגועים לבית, ראיינתי אותו ברשת ב'. ימים של ערב עסקה, תפילות והליכה בין הטיפות. לפני השיחה הפחידו את חן ליברמן ואותי שמדובר באדם קיצוני. אדרבה, אמרנו, חשוב להקשיב לכל משפחות החטופים.

אגב השיחה הפוליטית והלב הקרוע שמחכה לאיזושהי ודאות, שאלנו על הנכדים. יובל ודורית אור מגדלים את יהלי, נעם ועלמה, ילדיהם של דרור ויונת שנרצחו בבארי בבוקר השבת ההיא. עלמה ונעם, כזכור, נחטפו לעזה וחזרו בדיוק לפני שנתיים. יובל סיפר על מסיבת סיום י"ב של נעם, שבה השמיניסט לבש את חולצת המאבק להשבתו מתחת לז'קט. ואיך ירד מהבמה ובא לחבק אותם, לבוש באותה חולצה. ושעכשיו הוא עושה שנת שירות בעין השופט.

מה? נדהמנו. אחרי מה שעבר, מה שהקריב, הוא נותן עוד שנה למען המדינה והחברה? ויובל ענה: "אנחנו כנראה מדינה קצת אחרת. כולם בעוטף עושים שנת שירות זה אצל זה. יש המון אנשים טובים בארץ הזאת. כנראה אנחנו באמת ראויים ליותר".

איזה חוסן, אילו ערכים, איזה חינוך. נעם אור - אתה ילד לדוגמה. תודה לך, ותודה למי שחינך, גידל ומגדל אותך. שיהיה לך רק טוב.

לפעמים הוועדה היא רק תירוץ

אם תהיה פה ועדת חקירה, או סתם מסיבת לקחים ממה שקרה ב-7 באוקטובר או מאיך שמתנהלים מאז 8 באוקטובר, אחד הסעיפים יהיה: תמיד תחשבו מה אתם שמים בחלון הראווה שלכם, כי האויב מסתכל ומסיק מסקנות אישיות.

חשבתי על זה בתחילת השבוע, כשהמחלוקת בין הרמטכ"ל לשר הביטחון החלה לצוף. בהתחלה הזדעזעתי ממהדורות החדשות שמכבסות בחוץ את החרפה הזאת, ואחר כך הבנתי שראש הממשלה הוא חלק ממחולליה. כן, גם ראש הממשלה לא למד כלום ממה שקרה, ולא רק במישור המדיני והביטחוני. וזה, כנראה, חלק מהסיבות לכך שוועדת חקירה לא תוקם, וגם לא באמת תפתור כלום. אז מה כן?

בתור התחלה, שכל ימני ישאל את עצמו למה הוא מפחד שוועדת החקירה תגלה שנתניהו אשם, ושכל שמאלני ישאל את עצמו מה יקרה אם הוועדה תקבע שהדרך למנוע את הטבח הבא היא גירוש תושבי עזה והתיישבות בה מחדש

תת-מודע ממלכתי

בואו נחשוב איך באמת פותרים סכסוכים בעולם הפוסט-מודרני. ולא, אני לא מתכוונת לשכירי חרב במדפסות תלת-ממד. הרי אין סכסוכים מדממים יותר מאשר מריבות בתוך המשפחה, והאירוע שאנחנו נתונים בו הוא קודם כל כזה. אם היינו מסוגלים לנטרל את השנאה הפנימית - השכל היהודי היה עובד נפלא במלחמה באויב.

רוב הזוגות המתגרשים מגשימים את חלום ועדת החקירה שלהם נגד הצד השני, כשהם מתישים את בתי המשפט בבקשות למינוי פקידת סעד, הגדלת מזונות, הפחתת מזונות, שינוי משמורת, לקיחת משמורת ועוד. מה ההבדל בין טענות לניכור הורי לבין טענות להטיה תקשורתית נגד צד פוליטי אחד? זה די אותו הדבר.

בשני המקרים, אגב, מי שטחנו לו את השכל נגד גורם מסוים יפתח ריאקציה כשהוא יגדל. בדיוק לשם כך המחוקק התנה הליכה לבתי משפט במפגשים עם גורם טיפולי, שינסה לפתור את הסכסוך לפני שמגיעים לבית משפט. יחידות הסיוע, אתם יודעים. נוטים לזלזל בהן כשרעבים לטרף. אבל אם ניתן להן כוח ונציב בהן את הטובים ביותר בתחומם - יש מצב שבמקרה שלנו זה ייפתר רק שם.

ועדת חקירה לטבח 7 באוקטובר צריכה שופט שהוא גם עובד סוציאלי, פסיכולוג ומומחה לתת-מודע. אולי בתור התחלה, שכל ימני ישאל את עצמו למה הוא מפחד שוועדת החקירה תגלה שנתניהו אשם, ושכל שמאלני ישאל את עצמו מה יקרה אם הוועדה תגלה שהדרך היחידה למנוע את הטבח הבא היא גירוש תושבי עזה והתיישבות בה מחדש.

יהיה קל יותר לנסח הסכמות אחרי שהחברה הישראלית תגלה מהי המהות השכלית שעולה מתוך החורבן שקרה לנו, בעזרת פסיכולוג שינטרל פרדיגמות שנערמו אצל כל תת-פלג עם השנים. דבר אחד בטוח: ועדה כזאת, נקייה וחפה מדעות קדומות, מוכרחה לקום. אחרת מה שהיה הוא שיהיה.