לישי מירן, אשתו של שורד השבי עמרי מירן, הגיעה היום (שני) לוועידת "ישראל בונה חוסן" בירושלים, שמתקיימת על רקע ההנעה מחדש של הכלכלה וההרכבה המחודשת של הפאזל המיוחד שנקרא החברה הישראלית.
בפאנל עם כתב "ישראל היום" יואב לימור, אמרה: "שנה שעברה הייתה שנה לא פשוטה. היו בדיקות בלילה שיש לידו מישהו. אבל כן, עמרי פה. אבא עמרי חזר הביתה. כשעמרי חזר, הראינו לו איך אמרנו לו לילה טוב.אני מסתכלת על החוסן, ואנחנו באמת צריכים לבנות את זה".
"ישבנו במרחק כזה, עשרות פעמים. ראיתי אותך עם המון דמעות והמון כעס. שבוע שעבר היית עם שמחה בעיניים ועכשיו יש לך דמעות. אני שואל למה?" שאל כתב ישראל היום, והיא השיבה: "אולי כי עמרי פה וזאת פעם ראשונה בלייב. זה באמת מרגש. ואני אגיד שעוד שעה מני גודארד מובא לקבורה סוף סוף בארץ. אז זה הכל. זה באמת הכל. וזה מסע. יש לנו עוד מסע מאוד ארוך. גם באופן אישי וגם באופן זוגי. אבל גם כמדינה וגם כחברה".
בואי נפרק את כל זה. תתחילי איפה שאת רוצה.
לישי: "קשה לבחור. אני אגיד שלי, באופן אישי, יש את התהליך שאני צריכה לעבור. את האישי שלי. דיברנו על זה לא מעט, אתה ואני בשנתיים האחרונות. על החוסר היכולת לגעת באמת במה אני חוויתי ב-7 באוקטובר כאני, ולא כאישה של. זאת התחלה של זה".
מטעם "ישראל היום" נאמר כי "לפני שנתיים, נלקחתם מהבית שלכם לבית של השכנים, הבת של השכנים נרצחה. ואז כשהתפניתם, יצאת למלחמה להשיב את עמרי הביתה. עכשיו את חוזרת לנקודת ההתחלה".
לישי השיבה: "כן. עכשיו אני מתחילה. אני מתחילה להבין, מתחילה לחפור, מרשה לעצמי. ואני חושבת שאם אני אעבור מהאישי לכללי, כל המדינה שלנו צריכה החלמה. אנחנו לא נותנים לעצמנו להחלים. לא נותנים לעצמנו להתרפא. אנחנו מתעסקים בהמון רעשים. בהמון.
"ושוכחים שבסופו של דבר כולנו אנשים וכולנו עם רגשות. להרבה מאיתנו חסר אמת. היא עדיין חסרה. אם התחלנו מהאישי שלי, שאני צריכה לחפור ולהבין, אני לא אוכל לעשות זאת עד שתהיה וועדת חקירה ממלכתית שתחקור את כל מה שקרה ב-7 באוקטובר. שנבין מה קרה ולאן אנחנו הולכים ואז באמת נוכל לבנות את החוסן הזה. אז נוכל להיבנות מחדש.
"לפני שבוע, עמרי ואני נסענו לנחל עוז בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם מישהו זוכר, אבל אמרתי שאין סיכוי שאני אחזור. אחרי חודש הבנתי שזה כנראה יקרה. והתהלכנו שם. ועדיין הדי המלחמה נמצאים שם. והתהלכנו בשביל ופתאום המקום הזה חזר להיות בית. ופתאום זה לא מפחיד כל כך לגמרי לחזור לאזור כי עמרי פה. ואפשר.
"אבל יהיה באמת אפשר לחזור כשאני אדע שהבנות שלי באמת מוגנות. ושזה לא יקרה שוב. כי הדבר הראשון שאני חושבת, שעמרי ואני דיברנו על זה, אמרתי: אתה יודע שעוד חמש שנים זה יחזור. צריך להבין את זה. אם אנחנו מחליטים לחזור, צריך לדעת שזה יקרה. אבל זה לא חייב. ואנחנו צריכים לדאוג שזה לא יקרה שוב.
את מאמינה שיהיה אחרת ואפשר אחרת אחרי כל השנתיים האלה?ֿ
"אני עוד לא יודעת. זה התהליך", השיבה לישי. "אני יודעת שזה מקום שתמיד יהיה הבית. אני ילידת שדרות. התפתחתי שם. בניתי שם בית. רציתי להקים את הבית רק שם. ואני באמת לא יודעת. אני יודעת שאצטרך לבדוק את זה עם עצמי ולהבין אם אני מסוגלת. אני חושבת שכולם צריכים להבין את הבדיקה הזאת, לגלות מה קרה פה, כדי להבין אם המקום הזה, המקום המופלא הזה, 95% גן עדן ו-5% גיהנום. ב-7 באוקטובר המקום הזה הפך ל-100 אחוז גיהנום. אני עדיין לא רואה את הגן עדין.
יש אנשים שהם תקווה גדולה. כולם גן עדן.
לישי: "נכון. בגלל זה אני סומכת על זה שיהיה בסדר. כולנו נדאג שיהיה טוב. אמרתי את זה בכל התקופה הזאת. מרגע שאנחנו והפכים להיות הורים, אנחנו מבטיחים לילדים שלנו שהעולם יהיה טוב יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו