כשהמצפן מאבד מצפון: התימהון והדיכאון מפרשת המפצ"רית

עומד על צוק

ביום ראשון, מעט לפני השעה שבע בערב, הגעתי לשידור בחדשות 12. היו שלל נושאים על הפרק - מפצ"ריה ועד ניו יורק, דרך מחבלים במנהרות רפיח.

כשנכנסתי למערכת היה שם מחזה שטרם ראיתי: מישהו אחד עם דמעות, מישהי מכינה חבצלת על יפעת תומר־ירושלמי (אייטם שישודר אחרי הכרזת מותה), ברקע שיח הלם על הילדים המסכנים שלה. התחושה היתה שהקרקע נשמטת פיזית. וזה אפילו לא פיגוע, שבו רגילים לסקר את הטובים והרעים – אלא פשוט מערבולת תחושות שזעקה: מי לעזאזל רוצה לדבר עכשיו על חדשות?

זה נבע דווקא לא מתחושת אפסות החיים, אלא מתחושת גודל החיים מול אפסות האקטואליה. את מי מעניין עכשיו לאן הולך הדיפ־סטייט, כשאלופה בצה"ל קופצת מצוק ומתרסקת בים? החיים גדולים, רק הניוז שלנו קטן וקטלני עד מוות. 

דקה לפני השידור גילינו שהיא בחיים. אני מודה, עם כל חומות הציניות שפיתחתי, לא הבנתי לאן זה הולך - עד שזה היכה בי.

מה שעשתה לכאורה הפצ"רית היה אחד ממעשי הנבלה הגדולים ביותר שנראו כאן, ואני לא מדבר על שדה תימן. אירוע שמסתמן כמו ביום התאבדות תוך היפטרות מהנייד, חמור מוסרית יותר מההדלפה ומהשיבוש שאחריו. המחשבה על להשיג אמפתיה תוך השמדת ראיה, אם אכן כך היה, מסמלת ריקבון שגורם לך להסתכל אחורה ולהגיד: הייתכן שהיא הדמות אשר אליה נשאו חיילינו עיניים בהקפידם על מוסריות הצבא ובסוגיות חיים ומוות? אם זה המגדלור - כמה חשוך היה פה בעצם?

ישראל היא מדינה מוכת טראומה. מסתובבים בינינו מתים מהלכים שכל יום עבורם הוא גבורה ברגע שהם יוצאים מהמיטה. הורים שאיבדו את הסיבה לחיות כשהבנים שלהם קבורים מתחת לפרחים, צעירים שאיבדו את החצי השני והחליפו סטטוס לאחים שכולים, ניצולי נובה ששכבו תחת גופות נוטפות דם ולא מצליחים להתייבש מאז. כמה מנותק יכול להיות מוח שמחליט לתסרט אירוע שייקח מדינה למצולות?

האמת, אין בי כעס. יש בי תימהון מהול בדיכאון. פוליטיקאים רבים מזמן איבדו את המצפן, עכשיו גילינו שגם המצפן איבד את המצפון.

אל תכלאוני בשום כלוב

ועוד מסקנה משעת הדמדומים בין חוף השרון לחוף הצוק: למה בעצם פורחת פה כזאת שנאה הדדית?

המחשבה על להשיג אמפטיה תוך השמדת ראיה גורמת לך להסתכל אחורה ולהגיד: האם ייתכן שהיא הדמות אשר אליה נשאו חיילינו עיניים בהקפידם על מוסריות וסוגיות חיים ומוות? אם זה המגדלור - כמה חשוך היה פה בעצם?

הסיבה היא פשוטה. תסתכלו למשל על משולש. אם ישאלו אתכם "מה זה?" תירו מייד "משולש". קל. אבל אם יראו לכם מנורה מעוצבת עם שלוש צלעות, אתם תגידו: מנורה יפה, צבעונית - והיא גם משולשת. כי ככה זה: ככל שיש לך פחות פרטים על אובייקט, אתה מגדיר אותו בצורה יותר שטחית.

ישראל היא מדינה מאותגרת הייטריות יותר ממקומות אחרים, דווקא בגלל שיש פה פסיפס של אנשים. מרוב גיוון - הפסקנו להסתכל על האדם והתמקדנו בצורה. אנחנו רואים משולשים. יש לנו דעות מוצקות על חרדים, חילונים, דתיים, מרוקאים, מזרחים, אשכנזים, רוסים ואתיופים, ימנים ושמאלנים - ממבט ראשון, באינסטינקט. גם אני הייתי שם, עד שגיליתי שכשאתה מכיר אנשים הם מאבדים את הצורה, ומתגלה הדבר החמקמק והקסום הזה - אישיות.

אבל את מי בכלל מעניין להכיר מישהו כיום? אם מישהו מגן על נתניהו - אני שונא את צורתו; אם מישהו בעד היועמ"שית - אני יודע איפה הוא גר, כמה ילדים יש לו ומה הוא עושה במוצאי שבת. הפסקנו אפילו לעשות בכאילו - אנחנו פשוט לא מנסים להקשיב למי שמולנו. ציוץ אחד והוא מוגדר, על כל סט ערכיו ועמדותיו. תרבות הביטול בישראל הפכה לתחביב שאפילו לא מנסה לפברק נשמה. שמעתי שיש מוצר שנקרא טוסטר משולשים - זה בטח יוצא טעים. אבל השכן שלי? הוא סתם משולש, אתיופי.

אני רץ

כרגיל, אנחנו מסתכלים על העולם דרך חור מנעול בצורת מפת ישראל. הבחירה בזוהרן ממדאני לא היתה על הסיפור היהודי, לא על היותו מהגר, ובטח לא על הניסיון הציבורי שלו. האמת שזאת בכלל לא היתה בחירה במועמד, אלא בחירה בפורמט.

ממדאני לא ניהל קמפיין - הוא הפיק סדרת ריאליטי. יותר מאשר להיות קנדידט שמנסה לשכנע את הציבור להצביע לו, היה פה ציבור שבכלל שכנע את המועמד להמשיך לרוץ.

התוצאה: לא בחרו בו בשל הניסיון שלו או עמדות מרתקות. בחרו כי התחברו לדמות האותנטית שהציג ברשת, ורצו לראות אותה מצליחה ובתמורה לקבל עוד עונה של הבינג' האהוב עליהם.

והנה תקציר העלילה: בחור בן 30 וקצת מול מועמד ותיק ומושחת בעיר החשובה בעולם. במקום לשדר עוצמה - כולו חולשה מהלכת. במקום לעשות סקרי עומק - הוא מסתובב ברחוב ומטריל את בוחרי טראמפ. בפרקי הסדרה נחשף איך הוא מגייס אליו פעילים ראשונים, איך הוא מתרגש כשהוא משיג תרומות ואיך הוא רץ בים עם החליפה למים הקפואים כדי להמחיש שיקפיא את מחירי הדירות. בסדרה הזאת כל יום יוצא פרק חדש, כל עוד אתם תורמים כמה דולרים, ומה שלא פחות חשוב - קצת כמו פרנק אנדרווד ב"בית הקלפים", הוא שבר את הקיר הרביעי ודיבר לצופה על מאחורי הקלעים, מין קווין ספייסי שהפך את הצופה לשותף למזימותיו.

יש משפט שאומר: אל תגיד "אני מצחיק" - תספר בדיחה. אז ממדאני לא סתם דיבר על שינוי, הוא היה השינוי. הוא התנהג כאילו אין לו דפי מסרים, יועצים ואסטרטגיה - אלא רק מצלמה, טלפון, והיכולת להיות "הוא עצמו". רגע אחרי שנבחר השבוע, העלה סרט שבו הוא אומר: "זוכרים שאמרתי לכם להפסיק לתרום לי? אז אני מבקש שתתחילו שוב". נו, טוב, גם מנוי בנטפליקס עולה כסף.

לגבי הסיפור הישראלי - ממדאני הוא לא הנקודה, ניו יורק תסתדר והיהודים שם חזקים מספיק. הבעיה היא שהוא קבע תקדים שיכול לשכפל ממדאנים קטנים בעוד מקומות ולשבור את טאבו התמיכה בישראל. אם פלשתין זה מרצ'נדייז לבחירות - אנחנו בצרות.