כמה פשוט – ככה מורכב לשנות: החרדים לא מרגישים חלק מהמדינה

כשלא חרדים יראו את "הפגנת המיליון" החרדית שתתקיים ביום חמישי נגד חוק הגיוס, הם יראו משהו הפוך ממה שיוזמי ההפגנה התכוונו לו: הם יראו מאה אוגדות פוטנציאליות. מאה אוגדות של חיילים צייתנים, ממושמעים, שמתייצבים ביום פקודה. מאה אוגדות של אנשים שיחלקו את הנטל העצום והאיום, שיכנסו מתחת לאלונקה, שיהיו חלק. מפגן הכוח הזה יראה לכל מי שאינו נמנה על הציבור החרדי כמה כוח יש לו, וכמה הכוח הזה נחוץ להמשך קיומה של המדינה.

כשלא חרדים מסתכלים על חרדים, הם פשוט לא מבינים איך הם לא מתגייסים. הרי גדולי מנהיגי העם היהודי ידעו לאחוז חרב, מיהושע בן נון ועד בר כוכבא, בעידודו המובהק של רבי עקיבא. הטיעון של החרדים שהם "מתים באוהלה של תורה" נשמע באזניהם כלעג לרש, למשפחות השכולות, למשפחות המילואים הקורסות. כי באמת באמת – איש לא מת באוהל הזה, ולראייה – אין חלקת "אוהלה של תורה" בהר הרצל. גם הטענה של שרק בזכות לימוד התורה שלהם, חיילי צה"ל גוברים על אויביהם קורסת, כשספסלי הכוללים מתרוקנים מתלמידיהם בחופשת "בין הזמנים".

הם לא מבינים איך חרדים יכולים להמשיך לחיות במדינה, ליהנות מכל הזכויות בלי להשתתף במלחמה הקיומית הזאת. איך זה מסתדר מבחינה מוסרית כללית ומבחינת המוסר היהודי. הניצול וההתכחשות זועקים באוזניהם לשמיים.

ובאמת, מנקודת מבט חיצונית לחברה החרדית – אי אפשר להבין את ההתנהגות הזאת. היא נראית פרזיטית, מנצלת, צינית ולא מוסרית. היא מכעיסה, מקטבת, אפילו משניאה. אבל אי אפשר לשנות אותה בלי להבין את שורשיה: החרדים (בהכללה גסה, ברור שיש כאלה שיוצאים מן הכלל ויש כאלה שאפילו מתגייסים, אבל הם מיעוט) לא מרגישים חלק מהמדינה. כמה פשוט – ככה מורכב לשנות.

כשאנחנו, בציבורים הלא חרדיים, מדברים על זהות, אנחנו מתווכחים שעות אם אנחנו קודם כל ישראלים ורק אחר כך יהודים או ההפך. אצל החרדים ההשתייכות לישראל הוא מקרי. באותה מידה הם היו יכולים לחיות בקהילה שלהם בכל מקום אחר בעולם. המדינה היא הגוף שלוקחים ממנו כמה שהוא מוכן לתת ועוד קצת, לעולם לא נותנים, בטח שלא מסתכנים למענו.

מול תפיסת עולם זו יש שני אפיקי פעולה אפשריים: האחד – לחזק את תחושת השייכות של החברה החרדית למדינת ישראל (איך עושים את זה זו שאלה למאמר נפרד), או הטלת סנקציות בלתי נסבלות שיחייבו את החרדים להתגייס ולשלם מיסים. על ממשלת ישראל לבחור דרך אחת וללכת בה בכל הכוח, למרות המחירים הכבדים, לשלב כוחות של כל האצבעות הציוניות בכנסת ולהסתכל רחוק. ככה זה לא יכול להמשך .