החברה הישראלית מתקוטטת - ובנימין נתניהו אינו נוכח

בסרט האיקוני של אדי מרפי "מגלה את אמריקה", הזקן היהודי במספרה אומר: "אם אדם רוצה לכנות את עצמו מוחמד עלי - גאד דאם איט, איטס א פרי קאנטרי, הוא יכול לכנות את עצמו מוחמד עלי". הזקנים צפופי־הפיגמנטים (זה פוליטיקלי קורקט להגיד ככה?) שיושבים לידו מתעצבנים, אבל סותמים.

ואכן, אנשים משנים את השם שלהם דבר יום ביומו. העולם התרגל. את רוצה להיות אגס קימל? תהיי אגס קימל. יחד עם זאת, אם את לחם קימל ואת טוענת שאת למעשה אגס - פה אנחנו כבר בבעיה. או כפי שנשיא ארה"ב ניסה לרמוז בעדינות האופיינית לו 36 שנים אחרי שאדי מרפי תסרט את הזקן היהודי: "יש שני מגדרים בלבד".

אין מה להכחיש, אם מתאמצים אפשר להשתנות. אבל מה קורה כשלא מתאמצים מספיק? אי אפשר. ולכן, גם אם אתה מכריז שמדובר במלחמת התקומה - זה לא הופך אותה לכזאת. למעשה, לקרוא למלחמת התקומה "מלחמת התקומה" זה חלק מהקונספציה. זה להגיד שהכל בסדר אף על פי שהכל לא בסדר. זה לנסות להנדס תודעה כאילו כל החטופים חזרו - אבל להחזיר אותם בארונות זה לא באמת נקרא להחזיר. לצרוב לנו בתודעה שהמתיישבים חזרו לעוטף, כשזה עדיין קו האש - זו אחיזת עיניים. ולדבר על הסדרים מדיניים בלי חמאס, אף על פי שבפועל מכניסים לשם עוד מאותו הדבר - זה מסוכן.

זאת לא מלחמת התקומה אם אתה מתכופף כבר שנתיים בפני אמריקה, בפני חזון פלשתיני, בפני דעת קהל עולמית. זאת לא מלחמת ה־תקומה אם האסטרטגיה היחידה שהגעת איתה ביום פקודה היתה ניהול הסכסוך, ושנתיים לאחר מכן נותרת עם אותה אסטרטגיה. אריאל שרון ניסה לכסות על הבגידה האידיאולוגית שלו בעזרת מכבסת מילים שקראו לה "קדימה". נתניהו מנסה לכסות על אסון מלחמת שמיני עצרת במכבסת מילים שקוראים לה "מלחמת התקומה". לשתף עם זה פעולה זה לטמון את הראש בחול מול מה שקרה לנו בשנתיים האחרונות.

ג'יפה, תביאי את הפופקורן

ומילה לאנשי הקריאייטיב של נתניהו: אם אתם כבר רוצים לסמם אותנו כך שלא נקלוט מה באמת קורה במדינה - יכולתם למצוא משהו יותר אטרקטיבי משם של דוקו לחגיגות היובל. הסדרה "תקומה" מבית רשות השידור היתה כל כך משמעותית, עד שרפררו אליה גם בסאטירה "החרצופים" שאירחה את "בית החרג'וקים", על מקקים שגרים מתחת לכיור של שרה, שבה לילדים קראו נבו וג'יפה ולהורים לבנה וחנן. ערב חגיגי אחד אמרה אמא לבנה לבתה המקקית: "ג'יפה, תביאי פופקורן, יש תקומה". זו האסוציאציה שלי מהמהלך המסריח הזה.

המעוז האחרון

איפה הייתם כשכנסת ישראל יצאה בגילוי דעת מרשים שלפיו לא מעניין אותה גורל השטחים הכבושים ו/או המוחזקים ו/או יהודה ושומרון? אחת מהסוגיות הקיומיות ביותר עבורנו עלתה לדיון, וראו זה פלא - המליאה כמעט התרוקנה. ביום רביעי יזם אבי מעוז הצעת חוק להחלת ריבונות ביו"ש, ואביגדור ליברמן יזם הצעת חוק להחלת ריבונות במעלה אדומים. מי ידע שאבי מעוז עוד איתנו. מי ידע שמעלה אדומים אינה חלק רשמי ממדינת ישראל.

החברה הישראלית מתקוטטת כמעט 60 שנה על הסוגיה הזאת. לא מגיע לנו שכשהיא עולה לדיון רק נציגי "הקצוות" יידבקו לכיסאות. אנחנו בוחרים נציגי ציבור כדי שינהיגו. אם ברגע האמת הם מחליטים להבריז מהמליאה עם סלולר, בורקס או גיימבוי כי זאת לא השעה הפוליטית להיות בעל עמדה - עדיף שילוו את עצמם אל הדלת.

ממשלת ימין שלא מעבירה הצעות חוק כאלה - מה היא שווה? יותר מ־40% מתושבי מעלה אדומים נתנו את קולם בבחירות האחרונות למפלגת הליכוד. בזמן אמת, הנציגים שלהם לא היו בעניין. "בנימין נתניהו - אינו נוכח", הדהדה הרשימה השמית בחלל המליאה. וגם לא גילה גמליאל, משה סעדה, בוארון, הלוי, דיכטר, ברקת ודיסטל, והרשימה עוד ארוכה. גם אלקין וסער, שלכאורה לא חייבים לנתניהו, התקשו למצוא זהות אידיאולוגית שתצדיק את קיומו של המרכז המסחרי מעלה אדומים. איתמר בן גביר ואנשיו, סמוטריץ' ואנשיו, אביגדור ליברמן ואנשיו - ברגע האמת הם היו פרלמנטרים מטעם הימין.

בליכוד חושבים להיפרע מיולי אדלשטיין, שאחרי שנים בעד ריבונות המשיך להיות, ובכן, בעד ריבונות. מדוע לא חושבים הח"כים להיפרע ממי שאינו נוכח?

חיימי

"אתה היית תו תקן של איכות", ספדה אלה חיימי לבעלה, טל, שיצא בשמיני עצרת מביתם שבקיבוץ ניר יצחק כדי להילחם במחבלים וחזר רק השבוע, בארון.

אני לא יודעת אם זה נשמע רומנטי במנותק ממסע ההלוויה או במנותק ממסע החיים שהאישה הזו מובילה, מסע שכלל שלושה יתומים שיש להם תמונות עם אבא ואחד שהצטלם רק עם תמונתו עטורת הסרט הצהוב - אבל ההגדרה הזאת, "תו תקן של איכות", קורעת את הלב ומחממת אותו בו־בזמן, פשוט כי היא כל כך נכונה. גם עליו, גם עליה, וגם על רבים אחרים שמשלמים מחירים ולא מפחדים להביט למציאות בעיניים. המבט הזה במציאות וההתמודדות איתה הוא תו תקן של איכות. רק כך יכולה להתאפשר תקומה.