שכלו את אחיהם בקרב - וחזרו להילחם אחרי האבל: "אחי לא יחזור - אבל לא יכולתי לומר לא"

הגורל קשר ביניהם כשנלחמו יחד בפלוגת האת"ר (איתור והשמדה) בגדס"ר של חטיבת עודד (9) ובסיירת גולני במילואים, אבל הם נקשרו בעוד דרך. שניים מהם, אליסף פרץ ויונתן סלוטקי, איבדו שני אחים נערצים, ונבו הר אבן איבד את אחיו האהוב שילה.

למרות זאת הם לא שקעו באבל הגדול, ונלחמו מאות ימים במלחמת חרבות ברזל. ואז התבשרו, כמו כל עם ישראל, על סיום המלחמה והחזרת החטופים. "זה אירוע משמח בחלקו, אבל עבורנו הוא גם קשה", אומר נבו, "אני שמח שמשפחות של יהודים התחברו מחדש, אבל אחי שילה לא יחזור בחיים, וזה כואב".

ואליסף אומר: "העין בוכה על אחיי גיבורי התהילה שנפלו בקרב, על הפצועים בגוף ובנפש ועל החטופים שטרם חזרו, אבל הלב מלא בשמחה עילאית על חזרת החטופים הביתה, לאמא ולאבא. אחרי שנתיים חזרה לי פתאום הנשימה".

יונתן: "התחושות מעורבות. מצד אחד יש תחושה של סיפוק, ממש המשך ישיר של הפעולה של נועם וישי. הם יצאו להגן על עם ישראל והנה אחרון החטופים החיים חזר. מצד שני, יש צביטה גדולה בלב שמזכירה כי אצלנו החור שנוצר בנופלם כבר לא יתמלא מחדש, והם לא יחזרו".

בשבת השחורה פרץ והר אבן לא חשבו פעמיים ויצאו מייד להילחם בגזרה הצפונית. סלוטקי היה בעבודה ביטחונית באפריקה, אבל הגיע ארצה יומיים לאחר מכן, יצא לפנות בוקר והצטרף לחבריו.

סלוטקי (26) והר אבן (25) יצאו להילחם, אף שכבר ידעו כי האחים שלהם נלחמים בעוז במחבלים ואבד איתם הקשר. כך עשה גם פרץ, הוותיק בחבורה (38), ששני אחיו, אוריאל ואלירז, נהרגו. אוריאל, האח הבכור, נהרג בדרום לבנון כשאליסף היה רק בן 12. אלירז, סמג"ד בגדוד 12 של גולני, נהרג בקרב נגד מחבלים ברצועת עזה.

ואילו סלוטקי נקרא לשוב הביתה לאחר שנודע שאחיו התאום ישי ואח נוסף, נועם (בן 31 בנופלו), שיצאו יחד מבאר שבע להילחם בשבת השחורה, מצאו את מותם לאחר קרב גיבורים מול המחבלים באזור קיבוץ עלומים.

גם הר אבן נאלץ לעזוב את הפלוגה ולחזור הביתה מהצפון אחרי שאחיו, רב־סרן שילה הר אבן, נהרג במוצב נחל עוז לאחר שנלחם והסתער באומץ לב נדיר יחד עם לוחמים אחרים על מחבלים, גילה תעוזה יוצאת דופן והומלץ בעקבות כך לעיטור העוז.

אליסף נשוי לנועה ואב לשלושה ילדים. הוא מספר שאמא שלו, מרים פרץ, פחדה כשהוא החליט לעלות על מדים ולצאת למלחמה. "הבנתי מייד שזו מלחמה על הבית, על העתיד של הילדים שלי במדינת ישראל. לא היתה לי הפריבילגיה להגיד לא. אמא שלי ליוותה אותי לאוטו. אמרתי לה שאני מצטער אבל אני חייב. היא פחדה להגיד לי משהו, שחלילה לא תגרום לי לעצבות או לקושי. התחבקנו ארוכות ויצאתי למלחמה".

גם סלוטקי לא היסס. "היה לי ברור שאני מצטרף חזרה לצוות שלי, לפלוגה, אחרי השבעה. האחים שלי נפלו במטרה להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל, ואם אני אפסיק עכשיו זה ממש יחטא למטרה שלשמה הם יצאו. היה לי ברור שאני ממשיך את הדרך שלהם, את הערכים שהובילו אותנו תמיד כמשפחה".

הוא מספר על המפגש הראשון שלו עם אליסף, רגע אחרי שחזר מהשבעה לפלוגה: "פגשתי את אליסף במוצב קצה בגבול הצפוני. שנינו היינו בלבוש קרבי, עם כל הציוד עלינו. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: תקשיב, אחי, אם פוגעים עכשיו ברכב שלנו זו תהיה קטסטרופה לאומית. צחקנו, עשינו איזו תמונה עם דגל ישראל במוצב והתקדמנו".

הם מצאו את עצמם יחד, שלושה אחים שכולים. הם מספרים שעם כל הקושי הרב הצליחו למצוא כוחות ואנרגיות להילחם בגבול הצפוני של ישראל. 

"מהרגע שקיבלתי את ההחלטה לחזור להילחם זה כמו אבן שיושבת על הלב ועל הראש ואומרת: יונתן, אם קורה לך עכשיו משהו זו תהיה מכה שלישית על המשפחה. ובכל זאת, אמרתי לעצמי - אין מה לעשות, אנחנו פה כבר בסיטואציה הזאת. זה המחיר שנשלם, שאני צריך לשלם, כמובן בתקווה שלא. כשראיתי שגם נבו כאן וגם אליסף, זה חיזק והרגיע אותי".

מדברים בלי מילים

נבו מספר שלפעמים הם אפילו לא היו צריכים מילים: "ברור שהיו לנו שיחות, אבל לא תמיד שיתפנו הכל זה עם זה. כל אחד גם היה עם עצמו, עם המחשבות, עם העצב. אבל העובדה שהם היו איתי, זה באמת היה לי חשוב. אמרתי לעצמי - אוקיי, יש פה אנשים כמוני, גם הם אחים שכולים, וזה עזר לי".

הם מספרים שגם פחדו. לא בהכרח בשל דאגה לשלום עצמם, אלא יותר בגלל מי שהשאירו בבית. "ברור שיש פחד", מספר אליסף, "כשאתה צועד באמצע לילה מלא ערפל ומושלג בהר דב ואתה במרדף אחרי מחבלים, יש פחד. ברור שאתה מפחד כשיש היתקלויות ונופלים חיילים לידך, או כשיורים עלינו טילי נ"ט. אנחנו בני אדם, לא חיות מלחמה.

"יש אצלנו במשפחה הומור שחור: אמרתי לאמא שלי: 'אין לך מה לדאוג, אצלנו במשפחה רק הטובים נופלים'".

נבו מספר שאחרי מות אחיו זו היתה הפעם הראשונה שהוא פחד. "לא פחדתי למות. הפחד שלי היה מה יהיה על ההורים שלי, על לירון בת הזוג שלי, על אחי הקטן, אם יקרה לי משהו. כל הזמן זה עבר לי בראש".

יונתן מספר שגם הכניסה לתמרון הגדול בתוך לבנון לוותה בקשיים.

"זה היה רגע של קבלת החלטות. יש הנחיה חדשה של הצבא שאסור להכניס אחים שכולים ללחימה. אז אני אמרתי: אוקיי, אני בפנים. אם ראש אכ"א רוצה להגיע לכאן ולהוציא אותי, שידבר איתי בלבנון. נכנסנו והיינו בכפר כילא ועבדנו שם חזק".

אליסף מתרגש. זה ניכר בקולו. "כשנכנסתי ללבנון הרגשתי שאני סוגר מעגל עם אחי אוריאל, שנפל שם. אחרי שסיימנו עם הכפר הנורא הזה הסתכלתי קדימה, שלושה-ארבעה ק"מ משם, לעבר הכפר מרכבא שבו נפל אוריאל. אמרתי הנה, אני ממשיך ואני בוחר בחיים. את הרוח שלך, אחי, הם לא הרגו. והנפתי את דגל ישראל. זה היה בשבילי רגע מאוד חזק".

מעניקים ליווי לקהילה

אליסף הקים לפני שמונה שנים יחד עם נוי פרי, אחותו של טל יפרח שנהרג במבצע צוק איתן, את עמותת "האחים שלנו", שהפכה לארגון המוביל שמעניק ליווי ותמיכה לקהילת האחים השכולים בישראל.

"זו היתה הפעם הראשונה שהאחים השכולים לא היו שקופים. פתאום היו להם קבוצה, פעילות משותפת, עוגן ושייכות, מיזמים, אירועים וסדנאות. זה העניק המון טוב ותקווה", מספר אליסף. לפני כחודש, באירוע מרגש מאוד, קיבלה העמותה בבית הנשיא את אות המתנדב לנשיא 2025.

נבו אומר שהוא מאוד מתגעגע לשילה. "כשאני על מדים, עם נשק, אני מרגיש יותר קרוב אליו". הוא בזוגיות עם לירון ומתעסק במסעדנות בין סבב מילואים למשנהו.

היום יונתן נשוי לעפרה, משמש רכז במכינה צבאית של עמותת "אחריי" וגר במטולה. אליסף, יזם חברתי ואיש חינוך, מנהל את אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים ואחראי על כל הפעילות הבלתי פורמלית בעיר. הוא מרצה קבוע בבה"ד 1 על מנהיגות ויזמות חברתית.

חטיבת עודד, חשוב להם להדגיש, היא מהחטיבות הלוחמות המובילות בימי המילואים בצה"ל.

"יצא לי לעשות 410 ימי מילואים", אומר אליסף, "בכל סבבי המילואים נשאתי את שמותיהם ופניהם של החטופים על החזה, ונשבעתי להיות מוכן לתת כל דבר בשביל לראותם שוב בבית. זה הניצחון האמיתי שלנו". סלוטקי מחייך, "יש לי תחושת סיפוק ברמה האישית מהעשייה במילואים, שהעבודה הקשה והימים שלא נגמרו במדי צה"ל הביאו לנו חזרה אנשים חיים. את התוצאות אנחנו ממש רואים מול העיניים".