לא ידע לב אדם כי בכוחו להתרחב משמחה עד בלי די. יום שחרור החטופים החיים היה למועד מיוחד, שייחרט לעד בכל אחד מאיתנו ובתולדות האנושות והאומה. זכינו לצפות בעשרים גיבורי-על היוצאים מתהום הגיהינום אל החיים. הם עומדים על הרגלים, מחייכים, מרימים יד בסימן ניצחון, ומניפים דגל בגאווה.
הם מדברים ומחבקים הורים, אישה, ילדים וחברה. אלו גברים שלא ראו אור יום, שהורעבו במשך שנתיים, שעברו התעללות נפשית ופיזית ושמרו על צלם אנוש. אנשים שלא זכו חודשים רבים למחווה של חיבה, למגע של אהבה, מביעים אהבה עצומה להורים, לבת הזוג, לחברים ולמדינה. מי פילל ומי מילל.
בזכות אותה אהבה רחב לבבינו, וחג שמחת תורה חזר השנה להיות חג שבו ניתן לשמוח בלי ייסורי מצפון. בעצם, לא לגמרי בלי. מדוייק יותר יהיה לומר, שאפשר לשמוח עם פחות ייסורי מצפון. כי גם בתוך השמחה הגדולה, שמחת השחרור ושמחת התורה שהתערבבו להם יחד, אי אפשר לשכוח לרגע את המחיר הנורא ששילמנו.
אי אפשר לשכוח את הגיבורים שנפלו על הגנת העם והמולדת, הנטבחים שנרצחו בשל היותם יהודים וישראלים, הפצועים בגוף ובנפש שנאבקים לשקם את חייהם ואת החטופים המתים שלא זכו לקבר ישראל.
שתי התנועות הללו בנפש, שיש בהם מן המנוגד, אהבה שמובעת בהווה ומכוונת אל עתיד טוב יותר, והזיכרון שפונה אחורה ונוצר את העבר, עיצבו ושמרו על עם ישראל לאורך שנות גלות וגאולה. אנחנו עם שמזכיר בימות החול, בשבתות ובחגים את יציאתנו ממצרים, אירוע מלפני אלפי שנים, שממשיך לעצב את זהותנו עד היום. עם שלא שכח את נס חנוכה ונס פורים.
אנחנו אומה שקיבלה תורה ארוכה ומלאה בפרטים, שניתן לצמצמה למצווה אחת: "ואהבת לרעך כמוך". זה הצו שלנו כעת, זה סוד הקסם של מסע השיקום והרפוי שנכון לנו: לזכור ולאהוב. להנציח את חייו ומרשתו של מי שאיננו כאן איתנו היום, ולהרבות אהבת חינם בינינו החיים כאן היום.
ביום שני, ערב חג שמחת תורה, לצד שחרור החטופים, לבשה כנסת ישראל חג עם הגעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, לירושלים. במעמד המיוחד והמרגש הזה (לעיתים על גבול המטורלל), ציינו הדוברים השונים, את יכולתו יוצאת הדופן של עם ישראל לזכור. יושב ראש הכנסת, אמיר אוחנה, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבטיחו לטראמפ שהוא ייזכר לנצח בספר תולדות עם ישראל, וכפי שכורש זכור לעד, כך גם שמו ייזכר על ידי עמינו בעוד 2500 שנה.
על רקע החגיגה בכנסת, עלתה האפשרות שנתניהו יצטרף לוועידה בשארם א-שייח'. שיחת טלפון כבר התקיימה בין א-סיסי לביבי. ביבי הוזמן והביע את רצונו והסכמתו להגיע. אבל אז הוציאה לשכת ראש הממשלה הודעה כי בשל החג, לא יוכל נתניהו להצטרף לוועידה. הפרשנים מהרו לומר כי מדובר רק בתירוץ ושביבי חושש מגורמים בקואליציה, ומפספס הזדמנות גדולה.
יתכן שהם צודקים, אך בעיני שמירה על כבוד החג, איננה תרוץ, אלא מהות. איך הפכנו לעם זוכר? הודות לשבתות ולחגים, שהם זיכרון חי ולא זיכרון מת. ועידות של שועי עולם יתכנסו ויתפזרו ויישכחו, אבל חגי ישראל לנצח יישמרו. ראש הממשלה, כנציג העם, בחר לוותר על הזדמנות רגעית, כדי לכבד את המסורת של עם הנצח והנצחון. ניצחון האור על החושך, ניצחון האהבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו