בְּרְגָשׁוֹת לֹא מְעוֹרָבִים, וכמו ביום הולדתו של יהונתן, הבן האהוב שלי, שנהרג.
רגשותיי לא מעורבים ואין בי בכי וצחוק בסתירה. כי עובדת מותו לא פוגעת בשמחת לידתו. ושמחת לידתו לא מפחיתה מכאב מותו.
כי יש לנו, לכולנו, יכולת מופלאה לשמוח שמחה שלמה על מה שיש, ולכאוב בלי גבול את מה שאין. ועל כן, תמונות חטופים משוחררים ימלאו את ליבנו רק אושר, שמחה וגיל: נשמח כשנראה אותם נחלצים מידיהם הטמאות של רוצחים.
נלווה באושר את פסיעותיהם הראשונות על אדמה בטוחה ועוטפת. דמעות של תקווה יזלגו, על חיבוק ראשון ואינסופי של משפחה אהובה. ולחללים יהיה מקום קבורה בחיק האדמה הטובה. ותמונות אחרות ימלאו את ליבנו כאב וזעם וחשש ודאגה: נכאב למראה רוצחים אכזריים, בני מוות, היוצאים חוגגים לחופשי.
נכאב למראה חיילינו הנסוגים ופורמים חגורת הגנה. נתמלא זעם בקיפול דגלנו מעל עמדות שיגור ופתחי מנהרות, שנכבשו בדם בנינו האהובים.
נדאג דאגה עמוקה מההשראה לרוצחים עתידיים, למראה חגיגות ״ניצחון״ ו״הצלחת החטיפה״. נחשוש חשש עמוק מהעתיד ונדאג לחיים שעלולים להיקטף.
והחשש לא יעיב על השמחה. והשמחה לא תפחית את החשש. וידינו ייפתחו לחיבוק רך. וידינו ייקמצו לאגרוף קשה. וליבנו יכיל את זה ואת זה. ונקום ונפעל ונעשה טוב. מתוך הכאב, מעוצמת השמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו