שנתיים חלפו מאז הבוקר הארור של 7 באוקטובר, בוקר ששינה את חיינו לנצח. בוקר שבו חרבו בתים, קרסו חומות ביטחון, ובכל לב בישראל נחרטו פחד, אובדן וחוסר ודאות.
השכול דפק על דלתי שלוש פעמים. תחילה אחי, סא"ל יוסי טהר. אחריו בני רועי, לוחם הנח"ל, שנקטף בעודו פורח. ובשבעה לאוקטובר בני אהוב ליבי, יוסי חי טהר, גיבור ישראל, קצין בשייטת ובכיר בשב"כ שנפל בקרבות של אותו יום נורא. מאז, אין יום שבו אינני נושא את פניהם בליבי. הכאב שורף, לא מרפה, אך הוא גם מעניק לי כוח להפוך את האבל הפרטי לשליחות של חיבוק לכל משפחה שכולה.
סינוואר בלילה שלפני טבח 7 באוקטובר: דובר צה"ל חושף תיעוד של רב המרצחים // דובר צה"ל
בתוך שנתיים נוספו מאות משפחות חדשות למשפחת השכול, מספר שמשתווה לאובדן של יותר משני עשורים. כל אחת מהן עולם שלם שחרב, כל אחת מהן נושאת געגוע שאין לו מזור. כאב שהוא לא של יחיד אלא של עם שלם.
ארגון יד לבנים, הבית של המשפחות השכולות, נמצא שם עבור כל אחת ואחד: במעטפת, בליווי, בפרויקטים חינוכיים ובקהילות המשמעותיות. כדי שאף משפחה לא תיוותר לבדה מול השקט הכואב.
אבל השכול חי בכל רגע, הוא מתגנב לארוחות שישי, לשיחות טלפון שלא ייענו עוד, ליום הולדת שלא יחגגו. ובתוך השבר הזה, צומח גם כוח, הכוח של הקהילה, הכוח של הזיכרון, הכוח של התקווה.
ביום הזה, שנתיים אחרי, אני מבקש מכולנו לזכור את הנופלים לא רק בשמותיהם, אלא גם במעשינו, ונמשיך את דרכם בבחירות בחיים עצמם.
צוואתם של יקירינו שנפלו היא אחת: שנהיה מאוחדים. שנהיה עם שמביט קדימה, שבונה מתוך השבר עתיד טוב יותר לילדיו.
ולכן, ביום הזה, בתוך הדמעות והגעגוע, אני קורא לנו להיות ראויים להם.
כי אם נבחר להיות מאוחדים, אם נמשיך להיבנות מתוך הכאב, נוכל לומר לנופלים, לא שכחנו אתכם. לא נשכח לעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו