יום הכיפורים: זמן לסלוח ולשוב אל הבית המשותף שלנו

"מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך. ציפור פצועה, חזרי אלי ושובי לביתך" (דליה רביקוביץ')

כל כך הרבה פנים אני רואה אל מול עיניי בהקלדת השורות המרטיטות האלה. הקריאה העדינה הזו, "שובי לביתך", היא הזמנה עדינה לזו שלא מוצאת מנוח לכף רגלה. כמו נח העומד בתיבה ורואה את היונה המרחפת מעל תהום רבה, הוא שולח יד עדינה ואוסף אותה לחיקו, לעוד ימים של עיטוף וחום.

כולנו זקוקים למנוח לכף רגל. והנה מגיע לו יום אחד בשנה, שיש לו את הפוטנציאל להרגיע. יום כיפור, במהותו, מבקש להעניק תחושה עוטפת של הגנה ובית. הניתוק מרעשי חוץ וההדממה משאון החיים מייצרים שקט שמזמין כל מי שנכנס לתוכו לחוויה של קשב פנימי. ליממה המיוחדת הזו יש פוטנציאל של ריפוי לנפש הפרטית והציבורית, כמו שאין לשום זמן אחר בעולם.

ורק תמרור קטן מוצב לו בפתחו של היום הקסום הזה: "אין יום הכיפורים מכפר עד שירַצה את חברו" (משנה, מסכת יומא). כדי להצליח להשתהות במרחב הזה מוכרחים לנוע אל עולם הסליחה שבין אדם לאדם. בקשת סליחה דורשת אומץ.

המשנה (מסכת בבא קמא) מלמדת על התנהלות חברתית במקומות שיש פוגע ונפגע. הפוגע מחויב לפצות כלכלית את הנפגע ככל שישית עליו בית המשפט. אבל לאחר השלמת החובות הפורמליים מגיע השלב האינטימי והקשה: "אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו".

ליישר הדורים

כל אדם החי בסביבה אנושית צובר במהלך חייו קונפליקטים בין־אישיים. כמעט כל אחד מחפש נקודת אחיזה במהלך החיים כדי ליישר הדורים, לתקן קלקולים ולשמור על שגרת חיים סבירה. טבעו של האדם לחיות בטוב. הרגע הזה שבו עיניי הפוגעות מצליחות להיישיר מבט אל עיניך, הנפגעות, הוא רגע מזוקק. המבט הזה מבקש לשקם משהו עמוק שהתרחש בינינו. הוא מבקש לבטא אמון שהפגיעה היא קליפה ולא גרעין, שהקשר בינינו עמוק יותר ואמיץ יותר למרות הפגיעה.

מהותה של הסליחה היא להשיב את האדם בפרט, ואת החברה בכלל, לשיווי משקל ולהרמוניה. עולם שיש בו פגיעה ללא מחילה מתמלא בקדרות ובמחיצות המבדילות בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו. החיים שאין בהם מחילה מעוררים באדם כעס שהורס את הנפש. הסליחה מסוגלת להאיר ולשחרר. היא משקמת את חיי האדם ומחזירה לו את שמחת החיים.

מהות הסליחה היא להשיב את האדם ואת החברה לשיווי משקל ולהרמוניה. הרגע הזה שבו עיניי הפוגעות מצליחות להיישיר מבט אל עיניך, הנפגעות, הוא רגע מזוקק. המבט הזה מבקש לשקם משהו עמוק שהתרחש בינינו, לבטא אמון שהקשר בינינו עמוק יותר ואמיץ יותר למרות הפגיעה

אחד החסמים הברורים והבולטים ממהלך הסליחה הוא הצדק. הצדק חוסם בעדנו. אנחנו צודקים ולכן מבוצרים בעמדות הנכונות שלנו. אבל בקבוצות המשפחתיות שלנו, ועוד יותר במקומות העבודה, נמצאים איתנו אנשים טובים הצודקים בדרכם, ועמדתם מבהילה ומרתיעה - כשם שעמדתנו ודרכנו מבהילות אותם.

להמיס את קיר ההפרדה

כבר כמה שנים שאנחנו מנהלים מלחמה פנימית וצודקת על הבית המשותף שהולך ונסדק. רק האויב הרע והאכזר מצליח לגבש אותנו לאומה חרדתית הנלחמת על חייה. עוד לפני המלחמה שיסינו את עצמנו בעצמנו, נכנסה הקטטה לבית המשותף שלנו ופגעה גם באותו מרחב מופלא שיצרנו במו ידינו. הניכור, החשדנות והפחד הולידו בתוכנו רגשות קשים של איבה, ומתוך רגשות אלה פרצה אש מנוכרת.

רק האזעקה של 7 באוקטובר הצליחה להדביק אותנו אלה לאלה, לכמה שבועות של תחושת "צו שמונה" המחדדת את תודעת האומה החרדה לגורלה. התגייסנו - לפחות כל מי ששותף לתנועה הציונית - למלחמת קיום של "אין ברירה", ועזבנו למשך זמן את הקטטה. אבל ככל שהתארכה לה המלחמה, קצרה הרוח ושבה המהומה לשכון בתוכנו. חזרנו לשפה המפלגת שאינה יכולה לסבול, ובטח לא להכיל את מי שאינו "אני".

בעיצומם של ימי השסע החברתי של שנת 23' הוביל משה אוחיון, מנהל מיזם 929, לחתירת עומק של מפגשים בסוכות בכל רחבי הארץ, מתוך אמונה שרק מגע של עיניים יוכל להמיס את קיר ההפרדה שבינינו. הוא נלחם על השלום בינינו מתוך אהבת האדם שבו. ואז פרצה המלחמה, ובה נהרגו משה ובנו אליעד בגבורה, בהגנה על הבית המשותף שלנו.

אחד החסמים הבולטים ממהלך הסליחה הוא הצדק. הצדק חוסם בעדנו. אנחנו צודקים ולכן מבוצרים בעמדות הנכונות שלנו. אבל סביבנו נמצאים איתנו אנשים טובים הצודקים בדרכם, ועמדתם מבהילה ומרתיעה - כשם שעמדתנו ודרכנו מבהילות אותם

כעת, עדיין בעיצומה של מלחמה ארוכה ומתישה, אנחנו נקראים לקולו וחותרים להיפגש גם השנה בסוכה, במסגרת המיזם "נפגשים בסוכה" עם אנשים שחולקים עלינו באמונתם ובדרכם. לטובת הפרויקט, שההשתתפות בו היא חינם, הוקם אתר "ניפגש בסוכה" המאפשר לכל אדם או ארגון לפתוח סוכה עם שמו או להתארח בסוכות הקיימות.

האתר מציע מערכת הרשמה למשתתפים ומציג מפה אינטראקטיבית של הסוכות הרשומות ברחבי הארץ. עם ההרשמה תוכלו לבחור אם לארח בסוכתכם או להתארח בסוכה אחרת. ככה נמשיך להילחם על שלום הבית, וככה נעצים את החוסן הפנימי - סוד כוחה של החברה הישראלית.