מלחימה בעזה למיטת ביה"ח: "המטפל שלי האמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי"

ב־7 באוקטובר עומרי לוגסי (25) היה באמצע הטיול הגדול בארגנטינה. היו שם חברים חדשים, חוויות, נופים עוצרי נשימה ושקט. אבל חצי שנה לאחר מכן, ב־6 במארס 2024, השקט הזה התחלף בשקט אחר, שקט מפחיד שהגיע רגע אחרי שטיל נורה עליו ועל חבריו במארב מתוכנן של מחבלים בחאן יונס.

"אני מילואימניק של עוקץ", הוא מתגאה. "נלחמתי עם כוח אגוז וכבשנו מבנים בשכונה הקטארית בחאן יונס. הייתי מפקד חוליה שמנתה שלושה לוחמים. נכנסנו לבניין רב־קומות, ושם נתקלנו במארב של מחבלים. ברגע אחד התפוצץ מטען, ומייד לאחר מכן יצא מחבל וירה עלינו אר.פי.ג'י. היו כמה שניות של שקט ואז ירי קלצ'ניקוב. ברגע אחד אתה רואה שחור, יש שקט וצפצופים באוזניים.

"כשפתחתי עיניים מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה, הסתכלתי על הרגל וראיתי חורים והרבה דם. צעקתי בקשר 'נפצענו'. הייתי בשוק אבל מפוצץ אדרנלין, ניסיתי להזיז את הרגליים ולא הצלחתי להזיז את רגל ימין. המפק"צ שלח כוח לראות מה קורה איתנו. הלוחמים האלה ניהלו קרב רציני מול מחבלים שהיו חצי קומה מעלינו. אם הם לא היו מגיעים - היו מתקילים אותנו. הם חיסלו את המחבלים והורידו אותנו לקרקע. בכל הזמן הזה אני חושב על הרגליים שלי".

הפציעות של עומרי היו בחזה ובבטן. שם חטף רסיס שפגע באיבריו הפנימיים. פגיעה נוספת היתה ברגל ימין ורסיסים נוספים התפזרו בכל הגוף. הוא הועבר לטיפול בבניין סמוך: "הרופא בדק אותי, ולא אשכח את המבט שלו כשראה את החור בחזה. אמרתי לעצמי שאם הוא מגיב ככה יש לי מה לדאוג. הוציאו אותי לנקודת פינוי פצועים, באכזרית היה עוד רופא. אני זוכר שהיתה לו מעין הילה על הראש, וכששאלתי אם אני עומד למות הוא ענה 'מה פתאום'.

"בכל הזמן הזה היו לי כמה דקות של פאניקה, אבל כאדם מאמין אמרתי לעצמי שגם אם אסיים את החיים עכשיו אין לי מה לעשות - ונכנס בי רוגע". באירוע נפל חברו ליחידה, סמ"ר דויד ששון ז"ל, ויחד איתו כלבו האהוב סיטקה.

לוגסי עבר ניתוח חירום מציל חיים ממש דקות אחרי שנחת המסוק שלו בגלל דימום מסכן חיים מהכבד. פרופ' ערן שדות, מנהל יחידת כירורגיית כבד, לבלב ודרכי מרה במערך הכירורגי בביה"ח בילינסון, מקבוצת כללית, הוזעק לחדר הניתוח והצליח לעצור את הדימום ולהחזיר את לחץ הדם.

התחלה קשה

את העיניים פתח עומרי, המכונה "לוגסי", בטיפול נמרץ בבילינסון אחרי ארבעה ימים שבהם היה מונשם ומורדם, מחובר לצינורות עם ברזילים ברגליים, גוף חבוש ופצע בבטן. ההתחלה היתה קשה: "בשלושת החודשים הראשונים קמתי מהמיטה 7-6 פעמים בלבד, ובמשך חצי שנה אסור היה לי לדרוך על רגל ימין".

באחד מטיפולי הפיזיותרפיה הוא פגש את רן לוי (41), סגן מנהלת שירות הפיזיותרפיה בבילינסון. לוי הגיע למחלקת טיפול נמרץ מבלי לדעת שההיכרות שלהם תהפוך לחברות אמיתית וגדולה.

"אני זוכר בחור צעיר, חמוד. הוא היה מרוסק, כמעט בכל פעם שהייתי מגיע הוא בדיוק ישן, אז לא נכנסתי אליו", נזכר לוי, בעל ותק של 12 שנים בתחום התמחותו. "היו טיפולים בודדים שתפסתי אותו ביום טוב, וטיפול אחד מייד לאחר ש'זרקו עליו פצצה' שרגל ימין לא תהיה אותו הדבר, אלא קצרה יותר מרגל שמאל". לוגסי מסביר: "כל יום בטיפול נמרץ זה כמו ארבעה חדשים של חיים רגילים. כאבים, מעמסה נפשית, זו רכבת הרים יומיומית".

מוטיבציה חשובה

לוגסי עבר יותר מ־30 ניתוחים. בחודשיים הראשונים אושפז בטיפול נמרץ כללי בליווי צמוד של מנהל המחלקה ד"ר איליה קגן, ובהמשך עבר למערך לכירורגיה, ושם טופל חודש לפני שהועבר לשיקום. כשהגיע אל מחלקת השיקום של בילינסון, לרן היה ברור שהוא לוקח אותו תחת חסותו: "הוא הגיע בכיסא גלגלים, ברזילים ברגליים, רזה וחלש. אמרתי לו שיכול להיות שלא יחזור לרוץ. היה לי חשוב לתת לו מוטיבציה, אבל גם לשמור על קשר עם המציאות".

לוגסי (שהיה החייל עם האשפוז הארוך ביותר בבית החולים) ולוי השקיעו שעות באימונים כמו פילאטיס, יוגה, אימוני כוח ואירובי, שלפעמים הפכו לאימונים משותפים של שניהם.

"בשנה וחצי האחרונות זה הבית שלי", אומר לוגסי, "לאחרונה התחלנו לרוץ. הגוף עדיין חלש ומתעייף יחסית מהר, אבל אני משחק כדורגל עם האחיינים. כואב לי, אבל היום זה 'צ'יפס' (לוקח את זה בקלילות, נ"ד). רן האמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי".

רן מוסיף: "היו לנו מאבקים משותפים, היו ימים שהוא היה מגיע וראיתי על הפרצוף שלו שאין לו כוח להיות פה, אבל תמיד ניסיתי למצוא נקודה חיובית".