לא אופטימי, אבל מציל חיים

תשרי וחגיו כבר מעבר לפינה, אבל שמי אוקטובר, עוד לפני הפיגוע הקשה בצומת רמות השבוע, מתקדרים. עוד רגע יתרגשו עלינו אירועי הזיכרון וסיכומי יום השנה השני לטבח, עם העצב והלקח והמחדל, וכל המילים הכואבות והנכונות, ובתוך כל אלה, אני אחפש את הדבר האחד הזה שנישא עימנו דורות קדימה: את ה"זכור את אשר עשה לך עמלק" של דורנו, כדי שהשואה הקטנה שארגנו לנו כאן אויבינו - שחלק מהם אולי נפגעו השבוע בקטאר - לא תקרה שוב.

ביסודו נעוץ הבירור הזה בשאלה שנוגעת לעתיד, ולא לעבר: האם 7 באוקטובר נוסף הוא בכלל אפשרי? האם אירוע נורא כזה יכול להישנות ולחזור על עצמו? ניתן לחפש את התשובה לכך במחוזות המוכנות המבצעית והמודיעינית שלנו, ונכון להיום אנו במצב טוב בהרבה מבור התחתיות שבו היינו שרויים ב־6 באוקטובר. ניתן לחפש את התשובה לשאלה הזאת גם במגרש של האויב, בתחום היכולת והמסוגלות שלו. גם כאן מצבנו טוב יותר. יכולותיו נפגעו במידה רבה, אם כי לא נמחקו. תרחיש "היפוך הקנים" ביו"ש הוא הרלוונטי והמדאיג ביותר לעניין זה.

אבל התשובה האמיתית לבירור הזה, שנוגע לכולנו, טמונה בתחום השיח, התודעה והכוונות של האויב. זהו בית החרושת האמיתי למוטיבציה שלו. לשם יש לגשת תחילה, אל קוד ההפעלה הדתי־אידיאולוגי של הטרור האסלאמי וחקייניו המתרבים, אל אותו סרגל מדויק שדילגנו עליו לפני 7 באוקטובר, ושנחוץ מאוד היום, כדי לקרוא נכון את המציאות.

טרחתי וחיפשתי משפט אחד מבית החרושת הזה, שמסביר במילים הכי פשוטות וברורות את קוד ההפעלה של מי שביצע בנו, ושמתכנן גם היום לבצע, מעשי טבח. מצאתי אותו באמירה נשכחת, בנאלית רק לכאורה, של השייח' המסית ומאדיר הטרור עכרמה סברי - בן דמותו של צורר אחר, המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני - שגם בגילו המתקדם עדיין מסוגל להסב לנו נזקים.

השייח' הסביר בראשית האינתיפאדה השנייה, לפני 25 שנה: "המוסלמי אוהב את המוות ואת השהאדה כפי שהיהודים אוהבים את החיים". זה היה קצר, ישר ולא מתחכם. תורת מוות (להבדיל מתורת חיים), שהטרור האסלאמי נרמל והטמיע אותה. ב־2014 מוחמד דף ואיסמעיל הנייה העתיקו מסברי את הדברים, וחזרו עליהם כמעט מילה במילה - אבל כמהות, הם פזורים באלפי ציוני דרך מדממים לאורך 100 שנות הטרור נגדנו כאן. הרבה לפני עזה, וחמאס או דומיו־קודמיו.

יש אינספור דוגמאות לכך, אבל נסתפק בשתיים: לכו, למשל, אל סיפורו של מוחמד ג'מג'ום, אחד מרוצחי היהודים בחברון בטבח בתרפ"ט, שבו נרצחו 67 יהודים. ג'מג'ום שחט בחברון, בסגנון "עוטף 2023", את אליהו אבושדיד ואת בנו יצחק, ואת יעקב גוזלן ואת בנו משה.

הוא הוצא להורג בעכו לצד עוד שניים מחבריו, והיה השלישי בתור להיתלות. אלא שאז הגיעה שמועה (שבדיעבד התבררה כחסרת בסיס) שלפיה הנציב העליון מתכוון להכריז על חנינה באמצע ההוצאות להורג. ג'מגום, שחשש להפסיד את "המוות הקדוש", דחף לפתע את סוהריו ופרץ לעבר הגרדום, כדי להקדים את תורו ולהבטיח ראשון את מותו.

חתונת הדמים

אחר כך, עוד הרבה לפני עזה, כשניסיתי להסביר לעצמי כיצד בדיוק "המוסלמים אוהבים את המוות", נחשפתי לסיפור חתונתם של דאניא ארשיד וראאד ג'ראדת בחורף 2015. השניים נורו למוות בהפרש של יום כשביצעו פיגועים בחברון. בהלוויית ג'ראדת נכח גם אביה של ארשיד, וכשהסתיים הטקס, אביו של ג'ראדת ניגש לאביה של ארשיד, וביקש בשם בנו, המחבל המת, את ידה של ארשיד, המחבלת המתה. ההסכמה ניתנה במקום. בסרטון שמתעד את האירוע מעורר הפלצות הזה נראית "חתונת המוות": שני אבות שמחים, נישאים על כתפי אחדים ממשתתפי ההלוויה, כשברקע מתנגנת מוזיקה קצבית והקהל מוחא כפיים, ומדמיין את שני המחבלים בגן העדן; שני "שאהידים" שנישאו זה לזו לאחר מותם, ב"חתונה" שעל פי הגדרתה המקורית נועדה למסד קשרי חיים, ולא קשרי מוות ומתים.

אחר כך באו עוד אלפי פיגועים וטבח נורא ומלחמה בעזה, שהמחישו כיצד הטרור האסלאמי מתייחס לחיי הלוחמים והאוכלוסייה שלו כ"זבל מקודש". לכאורה אוקסימורון, אבל לא: זבל, בבחינת "השתמש וזרוק", שאחר כך נארז בגלימת ה"שהאדה" ומתקדש מבחינה דתית.

והכל כמעט ברור, אבל גם לא ברור, כי בעולם (לצד קומץ הזויים רעשני בארץ) עדיין יש המונים שמהרהורי ליבם ודמיונם, מתעקשים לייחס לאויב המר שלנו את סולם הערכים המערבי וקוד התנהגות נורמלי. הם ילמדו על טעותם בדרך הקשה. במוקדם או במאוחר, גם הם, באירופה ובארה"ב, ייפלו קורבן למי שסולם הערכים שלו מקדש את הברבריות, ושקוד ההפעלה שלו הוא מבית המדרש הדאעשי והטליבאני של מוחמד וראשית ימי האסלאם; למי שהאדמה וחוקי האסלאם של פעם קדושים עבורו יותר מחיי אזרחיו ואנשיו שלו.

היהדות מעדיפה את החיים על פני המוות. חמאס ותואמיו מעדיפים את המוות על פני החיים, ורואים בו ניצחון. רבים שם משתוקקים למות, מסיבות דתיות־אמוניות. המציאות הזאת מחייבת אותנו להתנהל על פי סולם ערכים שלא מאפיין אותנו ושאינו טבעי בעבורנו; לגלות אכזריות מול אכזריות, גם אם נסבול מכך הסברתית; "להפיל פחד על הפראים", כפי שהסביר פעם הרב קוק, "גם באמצעות הנהגות אכזריות".

כן, להתאכזר לאכזרים

זה מחויב המציאות, גם אם לא מחויב הרצון, אף על פי שהעולם הנאור עוד לא הבין עם מי יש לו עסק ומסרב להפנים את תובנת חכמינו - שאין לרחם על אכזרים, פן נמצא עצמנו מתאכזרים לרחמנים.

בקרב האסלאם הקנאי ותומכיו העיוורים, שלוחמים בנו עתה, המטרה מקדשת את האמצעים. אצלנו - עדיין לא. בפעם הבאה, כשהם ידברו על "זכות השיבה", ו"האדמה הקדושה" וה"הודנה", נזכור שקוד ההפעלה שלהם, לפני ואחרי כל אלה ועוד, הוא "המוסלמי שאוהב את המוות ואת השהאדה כפי שהיהודים אוהבים את החיים".

רבים מדי בתוכנו אטמו את אוזניהם ועצמו את עיניהם והדחיקו זאת והתכחשו לכך לפני 7 באוקטובר. עכשיו, כדי שלא יהיה טבח נוסף, זה צריך ללכת איתנו בבטן ובראש, "בלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". זה ה"זכור את אשר עשה לך עמלק" של דורנו. לא מאוד אופטימי - אבל מציל חיים.