בבחירות הבאות הקמפיין של אלעל ינצח

ראיתם את הפרסומת החדשה של אל על? בהתחלה חשבתי שזה תשדיר בחירות. יש כאן כל הרכיבים: ירושלים, ספר תורה, דגלי ישראל, ארוחה משפחתית, חייל, מצדה, אתיופי, בית, דשא. כל כך התרגשתי, שעשיתי מה שפסיכולוגים מייעצים לעשות בזמן הצפה רגשית: להיזכר מתי הרגשתי ככה בפעם האחרונה. ההצפה החזירה אותי לתשדיר של המפד"ל בקמפיין 92', רגע לפני שטסנו לאוסלו. אבל הפעם, כמו בסוף הסרטון, אנחנו נוחתים.

במסגרת ההתפכחות, החברה הישראלית מתנערת אל סולם ערכים חדש שמשתקף בפרסומת הזאת. אם אל על היתה מתמודדת בבחירות הקרובות לכנסת - היא היתה זוכה במספר גדול מאוד של מנדטים. למה? כי בסרטון היא מגדירה את הישראליות של אחרי 7 באוקטובר. זה לא רק "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", זה "תסתכלו עליהם ותראו את איך שרובנו מסכימים שנכון לחיות": ארוחת חג, נישואים, שירות בצבא, בר־מצווה, קיבוץ גלויות.

מתחילים בילד עצוב בחלון - מסיימים בילד מאושר כי אבא חוזר הביתה. בדרך עוברים בהצעת נישואים של בחור עם שורשים אתיופיים לבחורה עם לוק צברי על פסגת המצדה; אב ובנו למרגלות מגדל דוד חוגגים עם ספר תורה; משפחה מורחבת בסעודה מתרגשת כשהחייל סוף־סוף חוזר הביתה; ובין לבין מגיח חנן בן ארי, אבל לשבעה, עם גרסת הכיסוי ל"סימני דרך" של נעמי שמר: "מי זוכר ומי יודע את הדרך לביתי".

מי שיצר את הסרטון הזה זוכר.

האדונים המשרתים

סרטוני הבחירות לכנסת ה־26 ישאבו השראה מהסרטון של אל על. האם המנהיגים ישאבו השראה כבר עכשיו ויבינו מה רואים כאן, ולא פחות מזה - את מי לא רואים?

שיעור ניכר מבעלי זכות ההצבעה שהם גם לקוחות של אל על לא מופיע. קוראים להם חרדים. נכון, הם גם לא צורכים טלוויזיה (לכאורה) או סושיאל (נניח) - אך הם עשויים לראות את הסרטון הזה, שמוקרן גם בעת הנחיתה, ולגלות שהם לא בלופ. ולא בכדי: הסנטימנט הישראלי לא בעניין שלהם כרגע. לתשומת לב הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית - לבייס שלכם אין סובלנות למי שלא משרתים בצבא. במועדון הנוסע המתמיד של האזרחים הישראלים, דורשים שמעמד גולד ופלטינום יינתן רק למי שמשרתים.

יש עוד אוכלוסייה שהסרטון הזה לא כולל, קוראים להם ערבים. מפלגות השמאל שרוצות להצליח בבחירות, או מפלגות "המרכז" שפוזלות אל טריק הקואליציה הנשענת על קולות בלתי־ציוניים - הניסוי שוב ייכשל, חבל לנסות. קחו את חומר העזר של אל על ותבינו מה העם רוצה. בגדול? ציונות ולאומיות, זה האירוע. המלחמה הזכירה לנו את סדר העדיפויות היהודי. הלוואי שנזכור אותו טוב מספיק, ושלעולם לא נידרש לעזרה מבחוץ.

האח הגדול ינון

מי שמבין את הסנטימנט החברתי החדש הוא השמאל הרדיקלי המיוצג בתנועות שוליים נוסח "עומדים ביחד". לאחר שפרצו בשידור חי לאולפן "האח הגדול" בתחילת העונה, השבוע הם פרצו לאולפן "הפטריוטים". הצופים הישראלים נמצאים מבחינתם על הרצף שבין בית "האח הגדול" לבית משפחת מגל.

אך בניגוד לפריצה הסנסציונית לבית "האח" שניפצה את חומת הניתוק שעליה מושתת מיזם המציאות המדומה - הפריצה לאולפן ערוץ 14 היתה שיקוף מציאות מכונן. אם שמאל קיצוני שרוצה לזעזע בוחר כבמות מרכזיות את "האח הגדול" ומייד אחר כך את "הפטריוטים" - הוא בעצם מבקש: אני כל כך קטן, תנו לי קצת מהצומי שלכם.

מילא אם המפגינות היו מתפשטות ואומרות "באנו לנקום בדוסים" - אבל גם זה לא, כי 14 הם לא כאלה דוסים, וכי החולצות עם הסיסמה הלא קליטה ההיא חשובות יותר. "עומדים ביחד" אמרו השבוע דבר משמעותי: מדורת השבט היא בערוץ 14. או בשתי מילים - עומדים לבד.

אני נשבע

בשלישי אחר הצהריים בכותל המערבי עמדו ביחד. המונים. חודש עבר מאז התינוק שלנו התגייס, וכבר נגמרה הטירונות והגיע תור ההשבעה.

אל על, בפעם הבאה תבואו לצלם את זה. חיילים, משפחות, שופר, פיקניק על שמיכות פיקה ליד מעגלים של חב"דניקים, ומדריכים שמסבירים בספרדית מי היה משה דיין. גם כאן הפסקול היה של חנן בן ארי, הוא שר את "אמא, אם הייתי יכול", והשמש שקעה על הר הבית לצלילי הפזמון "עוד נשוב לשם". מפקדים הכתיפו שיק ונאמו מילים קצרות, הקריאו פסוקים על מנהיגות מתחילת ספר יהושע: איך המנהיג הוביל את העם אחרי שכבר נגמר להם הכוח במדבר, וכמה מלכים בכירים נאלץ לחסל בדרך, קצת לפני מימוש הארץ המובטחת, כדי שהעולים ממצרים יוכלו לחיות בחופשיות ביעד הנבחר.

החיילים החמודים קיבלו תנ"ך ונשק, צעקו "אני נשבע", וכל תא משפחתי צעד עם ילד החאקי שלו דרך שער האשפות בואכה כפר השילוח, שם חיכו ההסעות חזרה לבסיס. אווירה של חג.

רגע לפני ששוב חיבקנו אותם, נשמעה אזעקה. בהתחלה חשבתי שזה מואזין. אחר כך שזה תרגיל. ואז הבנתי שהמציאות לא מדומה. אף אחד לא אמר "ניפגש ברחבה למעלה", ולא יצאה קריאה "אל מפקדי הגדודים". הר הבית לא בידינו.

ראינו יירוטים. מוזר, הרי הטיל יכול לפגוע בכיפת הסלע.