שחרור החטופים - המשמעות האמיתית של להיות ישראלי

707 ימים עברו מאז שעוז נחטף. עוז, כמו שמו, יצא מהטנק כשהוא בריא ושלם אל מציאות בלתי נתפסת, מוקף אויבים.

עוז נאבק בכל כוחו, עד שנורה מחוץ לטנק ונחטף כשהוא כבר לא בין החיים. עוז שלי נתן את כל מה שהיה בו למדינה שאהב כל כך, ומאז אותו יום שחור הוא ועוד 47 חטופים וחטופה לא שבו הביתה.

עוז גדל על ערכים שהיו נר לרגליו, ערכים של שליחות, אחריות וציונות. הוא התגייס כשערכים אלו מלווים אותו, ונפל כשהוא מגן כחייל על מדינת ישראל. הוא חייב לחזור הביתה - גם מתוך מחויבות לערכים הללו עצמם.

היום עוז כבר היה אמור להיות חייל מילואים. את כרטיס החוגר היה אמור לגזור כבר לפני חמישה חודשים. אני מדמיינת אותו מתייצב, כמו אלפי נשים וגברים שעזבו הכול כדי לשרת את המדינה. אני תוהה איך היה מתמודד עם סדרי העדיפויות שהשתנו.

דאגה לחיים ולחללים

במהלך 20 החודשים האחרונים שמענו שוב ושוב את ההצהרה "חמאס הובס", אבל לצד כל ההישגים הצבאיים אסור שהמטרה הנעלה של השבת החטופים תהפוך משנית. צה"ל הוקם בראש ובראשונה כדי להגן על תושבי ישראל. הפעילות בעזה חייבת להישקל בזהירות, מתוך דאגה לחיי החטופים שנותרו בחיים וגם לצורך בהשבת החללים לקבר ישראל.

904 חיילות וחיילים בסדיר ובמילואים קיפחו את חייהם מאז 7 באוקטובר - חלקם בקרב, חלקם בעקבות הכאב הנפשי שלא הצליחו לשאת. זהו מספר שמאחוריו אינספור משפחות שנשבר להן הלב. עלינו לעשות הכול כדי שלא נוסיף עוד אימהות ואבות למעגל השכול.

גם מי שמשרתים היום יודעים בליבם: כדי שימשיכו להילחם במסירות, על המדינה להיות נאמנה להם ולחבריהם - ולהחזיר את החטופים תחילה.

פאטץ' החטופים, הסמל הצהוב שמזוהה עם הערבות ההדדית, מסמל את מי שאנחנו: ציונות, יהדות, אחריות משותפת. אני מבקשת מכל אנשי ונשות הביטחון לענוד אותו - להזכיר לעצמנו את מהות הערכים הללו, את מי שהיה עוז שלי, את 48 החטופים שעודם שם, ואת המשמעות האמיתית של להיות ישראלי.

הכותבת היא אמו של החלל החטוף סמ"ר עוז דניאל