בשעת בין-ערביים, שעות לאחר הפיגוע הקטלני שאירע בצומת רמות בירושלים ביום שני האחרון, הגעתי פעם נוספת לזירה המדממת שבצפון העיר. שעות ספורות לאחר הפיגוע המתועב שהביא לרציחתם של שישה מאחינו ואחיותינו, ונראה שעולם כמנהגו נוהג; עשרות, אם לא מאות ממתינים בתחנות האוטובוס הפרוסות במפרץ הצומת להגעתם של אין-ספור קווי האוטובוס שחולפים אחד אחרי השני במקום, וביניהם גם קו 62 שייזכר, בעל כורחו, לדיראון עולם.
"זה כלום. בדרך כלל יש פה הרבה יותר אנשים, זו תחנה סופר-עמוסה", אני שומע בשיחה עם עוברת אורח שהגיעה למקום, אחרי שאני וצלם הווידאו המסור שהתלווה אליי מתפלאים ממראות החזרה לשגרה. "אני לא מכירה עוד תחנה 'רגילה' שיש בה כל-כך הרבה אנשים וקווי אוטובוס", היא מוסיפה ומתארת את האזור כמעין "תחנה מרכזית" קטנה. תוך כדי שאני שואל לשמה של תהל, עוברת האורח, אני מבחין בכך שהיא נושאת עמה סלסילה ובה עוגיות קטנות, ארוזות לכדי מארזים אישיים. "לעילוי נשמת הנרצחים ולרפואת הפצועים", כתוב על המארזים העטופים בקפידה, אחד אחד.
"הייתי פה בצהריים, ורציתי להיות בעשייה. הרגשתי חוסר-אונים", היא מספרת לנו בעיניים נוצצות, ומסבירה שהרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה ועל כן בחרה לארוז עוגיות אישיות ולהגיע דווקא לתחנות האוטובוס המדוברות בצומת רמות, שם היא מחלקת את המארזים לממתינים במקום. באותו הרגע בדיוק, לצד התהייה שעוד מהדהדת בראשינו על היכולת הירושלמית המופלאה לחזור לשגרה שהיא אף פעם לא בדיוק שגרה, הושרתה עלינו תחושת חיבור עצומה שביארה לנו לפחות חלק מהתעלומה: אנחנו, הירושלמים, לא פשוט ממשיכים בשגרה. לצערנו, הכאב והשכול הוא מנת חלקה של העיר הזו, שתושביה חפצי-החיים הוכרחו ללמוד לחיות לצדם בכל רגע נתון; לכן, גם מראות טבעיים של חזרה לשגרה אחרי אירוע טראומתי, אוצרים בתוכם סיפור שונה לגמרי.
בהמשך הערב, לקראת העזיבה שלנו את המקום, הבחנו במספר בני אדם שכורעים ברך לצד אחת מתחנות האוטובוס. כשהתקרבנו, הבחנו בחרדים ובחילונים בגילים שונים שמדליקים, כל אחד בתורו, מספר נרות נשמה לעילוי נשמתם של ששת הנרצחים בפיגוע שלא נראה בבירה כבר שנים. בחסות כמה קרטונים שהגנו על הנרות מפני הרוח הירושלמית שהחלה לנשוב, זו שמבשרת על בואם של חגי תשרי, באוויר הורגשה תחושת אחדות עצומה; דווקא ביום בו איבדנו שישה אזרחים בפעילות טרור בה נפצעו עשרות נוספים, לצד נפילתם של ארבעה חיילים גיבורים שנלחמו ברצועת עזה, נשמע היה שהמילה "יחד" בקעה בעוצמה אדירה מן האדמה.
המחבלים שהגיעו לצומת לא הבדילו בין בני האדם ששהו בו; תהל, שבחרה להפיץ אור בדיוק מופלא למדרש שמה לא ידעה מי ימתין בתחנת האוטובוס ויקבל את פניה בחיוך ובהוקרת תודה עת חילקה עוגיות; קבוצת האנשים שהדליקה נרות לעילוי נשמתם של ששת הנרצחים לא בהכרח הכירה אותם באופן אישי; גורל אחד יש לעיר הזו, שחוברה לה יחדיו. סיפור אחד שמספר ומאחד בין כל הצבעים שמייצרים תושביה. ובעיקר, רוח אחת, שמפעמת בחוזקה בלבבות שלנו גם בזמנים הקשים ביותר שלנו כאן.
הכותב הוא כתב "ישראל היום" בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו