כשסופרמן צריך עזרה: צעקתם של נפגעי הלב אינה נשמעת

אנחנו חברה בפוסט־טראומה. אולי נכון יותר לומר חברה בתוך-טראומה. טראומה שהולכת ונמשכת כבר יותר מדי זמן, מאז 7 באוקטובר. חלקנו סובלים מביעותים בלילה. אחרים מדפיקות לב ביום.

רובנו מתמודדים עם הקושי וממשיכים הלאה בחיינו. אך יש בתוכנו כאלה שחייהם עצרו מלכת, אזרחים וחיילים. את השורות הבאות אני רוצה להקדיש לחיילים. לאותם גיבורי חיל וגיבורות חיל שיצאו למלחמה בשמנו, בשליחתנו. הם יצאו לשדה הקרב ופגשו סבל ומוות, דם ואש ותימרות עשן. את המראות ואת הריחות משם הם הביאו איתם לביתם. מקלחת לא עזרה, גם לא שינה טובה, גם לא חיבוק אוהב.

רבים־רבים הם החיילים, אנשי הסדיר, הקבע והמילואים, שסובלים מפוסט־טראומה. חלקם עוד מכחישים. חלקם מכירים במצבם בינם לבין עצמם, אך עוד לא מצאו את הכוח לפנות ולבקש עזרה. אחרים כבר התייאשו, לדאבון הלב, ולחרפת מדינת ישראל, ושלחו יד בנפשם. ויש את אלה שכבר מאובחנים ומטופלים ונמצאים לכאורה בתהליך שיקום. למה לכאורה? כי התהליך של שיקום הלומי קרב בישראל עדיין סובל מכשל מערכתי עמוק.

"הפכתי להיות הרעה"

בתחילת השבוע פנתה אלי ר'. היא נואשת. בעלה נ', קצין מצטיין בדרגה גבוהה, אובחן כפוסט־טראומטי לאחר שלקח חלק במלחמת לבנון השנייה. הודות לטיפול נכון ולמעטפת משפחתית מחבקת נ' הצליח לחיות לצד הקושי ולנהל חיי משפחה טובים. עד שהגיע 7 באוקטובר. כתושב עוטף עזה, הטבח הנורא עורר שדים מרבצם, ומצבו של נ' הידרדר עד כדי כך שנזקק לראשונה לאשפוז פסיכיאטרי. אחרי שיצא מהאשפוז הראשון ניסה לחזור לחיים, אבל לפני שבועות אחדים נאלצה ר' להזמין משטרה - והוא נלקח, הפעם בכפייה, לאשפוז נוסף.

ר' סיפרה לי שמאז האירוע שבו נאלצה להזמין משטרה בעקבות התקף כעס אלים של בעלה, היא אינה יודעת מה שלומו. אף אחד לא טרח לעדכן אותה במצבו. כשהיא התקשר למוסד שבו הוא מאושפז, נאמר לה שמדובר באדם בגיר ועל כן לא ניתן למסור עליו מידע. אכן נ' הוא בגיר, אבל בעת חוסר איזון המחייב אשפוז, שיקול דעתו נפגע באופן מהותי. האם דווקא במצבים אלו לא מתחדדת החובה של המערכת להבטיח שיש מי שמחזיק את התמונה הרחבה - לא רק את מצבו האישי של נ', אלא גם את הצרכים הקריטיים של משפחתו, שמושפעת ישירות ממצבו?

"הפכתי להיות הרעה בעיניו של בעלי. הוא מבחינתו לא יוצר כרגע קשר. הוא ממדר אותי", סיפרה ר' בכאב רב, חושפת לאט־לאט את עומק הייאוש ואת תחושת הבדידות. "איך זה ששום גורם מקצועי מהמוסד שבו הוא מאושפז או מאגף השיקום לא מעדכן אותנו במצבו? זה פשוט לא ייאמן שהמשפחה של הנכה מחוץ לתמונה, שהיא לא מעניינת אף אחד. בסוף המשפחה היא המרכיב הכי חשוב בשיקום של הפצוע. בלי המשפחה לא יהיה שיקום.

"הילדים שלנו בטראומה בעקבות הסיטואציה שבה ראו את ההתפרצות של אביהם. בכל יום שעובר הם מתרחקים ממנו יותר. אלה ימים קריטיים שעלולים ליצור נתק שלא ניתן יהיה לאחות. מי אמור לדבר על ליבו של נ' כדי שייצור קשר עם הילדים, שיענה להודעות שהם שולחים, כדי שידבר איתי? למה אין שום גורם מקצועי, מעין קצין נפגעים, שאחראי על הקשר עם המשפחה, שינהל את כל האירוע הזה? אנחנו לבד. ממש לבד. פניתי בכתב לאגף השיקום, ביקשתי שמישהו יעדכן אותנו במצבו של נ', שמישהו ינהל את האירוע, אבל עד כה לא זכיתי למענה".

לבד במערכה

אשפוז אינו אירוע אישי של הלוחם, אלא זעזוע אדיר עבור רעייתו, ילדיו, הוריו ומשפחתו הרחבה. מערכת שמטרתה לשקם אינה יכולה להתנהל כאילו הלוחם חי על אי בודד לבד בעולם.

המערכת אמנם דואגת להחזרים כספיים על טיפולים רגשיים לבני המשפחה, אבל ברגעי משבר עמוקים נדרש הרבה יותר מזה. נדרש גורם מקצועי מתכלל שילווה את המשפחה, שיהיה בקשר עם גורמי המקצוע בקהילה שליוו את הלוחם טרם המשבר. גורם שיתווך לילדים את מצבו של האב, שיקדם שיח זוגי ומשפחתי, ושיספק כלים אמיתיים להתמודדות ולאיחוי משפחתי.

"גם בני המשפחה סוחבים שקים וזה כבד", כתב עידן עמדי בשירו "סופרמן", שבו תיאר את חוויותיו של ילד שאביו נפצע במלחמה אי־אז לפני שנים רבות. האם המערכת לא למדה מאז איך ניתן לסייע למשפחה לסחוב את השקים? איך לא לגדל ילדים שנאלצים לסחוב את הטראומה של הוריהם?

לפני כמה חודשים ראיינתי פצועי ראש במלחמה ואת בני משפחתם. שמעתי מהם את אותה הבעיה. אין גורם מקצועי שמתכלל את האירוע ומנהל אותו. הם נאלצים להתרוצץ בין מטפלים ובתי חולים כדי לתת לבן הלוחם, שחזר להיות ילד, את כל המענים הנדרשים. צעקתם של ההורים לפגועי ראש נשמעה, ומשרד הביטחון החל להצמיד לכל פצוע ראש מלווה מקצועי שמנהל את התהליך הטיפולי והשיקומי.

לצערי, צעקתם של נפגעי הלב אינה נשמעת. למרות כל ההבטחות לרפורמות בטיפול בהלומי הקרב, התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. בראש ובראשונה, בגל הנורא של אובדנות של לוחמים, אבל גם בכשל השיקומי של אלה שכן בוחרים בחיים. לצערנו הרב, גם אלה שנאחזים בכל כוחם בחיים, או שמשפחתם נאחזת עבורם, מוצאים את עצמם לבד במערכה, מופקרים לגורלם. אגף השיקום במשרד הביטחון עדיין לא מצליח למלא את החובה המוסרית שלנו כחברה - להשיב לחיים את מי שהיו נכונים למסור את חייהם למעננו.