מרגליות: העיזבון הרעיוני המפתיע של דן מרגלית

"אם תפנו אלי אשקול לחזור לכתוב ב'ישראל היום'", חתם דן מרגלית את תכתובת הווטסאפ שלנו יומיים לפני שנסתלק מן העולם. בשבוע שחלף מאז, חזרתי אל הדוא"ל וקראתי את כל המאמרים ששלח בשנים האחרונות, שאותם זכיתי לערוך.

וזה לא שממש היה מה לערוך אצלו, כן? אבל יומיים לפני הוא תמיד שאל "מוריה היקרה, 500 מילה כרגיל?" ואז ציין שבדעתו לכתוב על "תוצאות הבחירות שיושפעו מהרצון או מהסירוב להכניס שינויים במגמה החילונית ליברלית" או על "נאומו של ראש השב"כ שגער בפוליטיקאים על השיסוי והדמגוגיה, ואם ראוי שיעסוק בכך ומה המשמעות", וכעבור יומיים בדיוק בשש בבוקר וידא שהמייל ששיגר הגיע אל היעד.

לפעמים לאחר הפרסום שאל למה מוסיפים אצלנו כל מיני מיליות שלא מרוממות את השפה, אמרתי לו שמפאת הייחוס אני משתדלת לא להתערב, והוא אמר שדווקא מפאת הייחוס הוא מצפה ממני.

דן מרגלית היה לא רק סוכן תרבות, הוא היה גיבור תרבות. כשחזר לכתוב כאן כעסו מימין ומשמאל, ומאמריו עוררו סערות. קריאה מחודשת השבוע הבהירה לי מדוע - לדן היתה שיטה: קודם זרק לקורא מה ביבי עשה גרוע השבוע, אחר כך ירה צרור בתוך הנגמ"ש של השמאל, אחר כך נח בחיק ההשכלה. בין צרור לרימון הקורא התוודע לעמדה ייחודית והצטייד בפרטי טריוויה מההיסטוריה היהודית והכללית, כי מעל הכל דן האמין בידע. דרישת סף לעיתונאי: קידוש ההשכלה.

מחוץ לבונקר

בישראל כשמריחים דעה מנוגדת, נכנסים לבונקר. וכך קוראים מימין כעסו כי דן שמאלני נורא, וקוראים משמאל מצאו סיבות משלהם. אבל דן ניתח מצבים עכשוויים בעזרת היסטוריה, ולעיתים הסתכן בנבואות שחלקן התממשו זמן לא רב לאחר הכתיבה. כמו בפרק סיום עונה של סדרה שלא רוצים שתיגמר, ליקטתי כמה ממרגליותיו של האיש שלא פחד לחפש את האמת.

וכך כתב דן בספטמבר 2022, בדיוק לפני שלוש שנים: "אחרי התפטרותו של דוד בן־גוריון ב־1963, ומשטר המיתון והאבטלה פקד את המדינה, רווח בה ייאוש עמוק. היא נמלאה בבדיחות שחורות. הכואבת שבהן היתה כאילו כל היהודים נמלטים מארצם, ומי שיגיע אחרון לשדה התעופה 'מתבקש לכבות את האור'. עד כמה תחושות אלה דרבנו את גמאל עבד אל־נאצר ואת המלך חוסיין וסלאח ג'דיד להפר ב־1967 את שביתת הנשק ולפתוח במלחמה? סביר להניח כי במידה רבה. רק שהם טעו בהערכת יכולתה של החברה הישראלית לחזור בה מן הפיצול ולהתלכד בקרב, ונחלו תבוסה".

בהמשך המאמר מבהיר מרגלית כי למרות מסורת הוויכוח היהודית, יש בפילוג ובשיסוי נזק, והוויכוח הפנימי מדרבן את האויב לתקוף אותנו. שנה לפני טבח העוטף.

לאחר הטבח חזר רבות לפוגרום קישינב, בכל פעם דן בו מזווית אחרת. כך, למשל, כתב לאחר האירוע האנטישמי במשחק של מכבי באמסטרדם: "יהיו עוד אירועי אמסטרדם וקישינב ברחבי אירופה, ומי יודע מה יעלה בגורל היהודים מעבר לאוקיינוס האטלנטי" ("דומה אבל שונה", 12.11.24).

בהמשך המאמר הוא כותב בדאגה שצריך למצוא פתרון מקומי להגנה עצמית, ולמעשה מתכתב עם הצעתו במאמר על הקמפוסים באמריקה: "הלקח מראשית המאה ה־20 מתקיים גם עתה. על היהודים לחזור להקים את הליגה להגנה עצמית. במקום שבו אין משטרה - על היהודים להגן על עצמם כחוק. גז מדמיע. מקל. נבוט. אקדח ברישיון. רק לא להתכווץ. רק לא לסגת. האנטישמים מבינים רק את שפת הכוח" ("אל ארץ הזהב", 1.5.24).

בין גולה לרילוקיישן

הציונות היתה הדת של דן, ונדמה שככל שהרגיש שהחילוניות מתרחקת ממנה, כך היה לו חשוב להתקרב. "הספרות העברית מקבלת כמובן מאליו את הירידה מהארץ ומייתרת את הצורך בחשבון נפש ערכי", כתב בסקירה ספרותית ותיאר כיצד "ההשלמה עם החיים בגולה" בשפתו, הפכה למוטיב מרכזי בספרות העברית הפופולרית, והוכיח זאת בין השאר מהמינוחים: הם כבר לא יורדים, וזו אפילו לא הגירה, מדובר ברילוקיישן ("הספרות נרמלה את הירידה", 14.6.23).

במאמרו "לאן נעלם עם הספר" (21.2.24) כותב דן את קיצור תולדות חשיבות ההשכלה בעם ישראל: "הנאורות, שהיא בעיקרה הרחבת הדעת, היתה סימן ההיכר של העם היהודי מימים ימימה..."

הוא מדלג בין בית ראשון ובית שני, הלל ושמאי, מגיע עד האימפריה הרומית ומשם אל השיבוצים המקראיים שזרע בן־גוריון במגילת העצמאות, ועגנון ועדה יונת - רק כדי להביע את אכזבתו מהשימוש הפוליטי שנעשה בימינו בפרס ישראל. הקורא מבין את הנקודה שמבקש דן להוכיח, ועל הדרך מרחיב את השכלתו בנקודות היסטוריות, שדוחפות אותו לברר מדוע הוחרם שפינוזה ומי היה ריה"ל.

האמא היהודייה 2.0

הקטע הבא פורסם בשולי מאמר על ההשתמטות החרדית. אף מנהיג לא יוצא ממנו טוב, כדאי לראשי המפלגות לקרוא בו לפני הבחירות. אך יש כאן תוכחה מפתיעה, שקראתי שמונה פעמים וגם בתשיעית בכיתי:

"במחוזות החילוניים ואפילו המסורתיים פרשו מהחינוך שהעמיד בראש יעדי הצעירים את המחויבות לקהילה, לציבור, לאומה. האם היהודייה חדלה להכווין את הבת והבן אל הרפואה וההוראה והשירות הציבורי, ובהשפעת תפיסות מודרניות המירה את הערכים בסיסמת 'המיצוי האישי'...

"ניחא, סבתא וסבא שרו לפני 100 שנים את 'לכה דודי'. לפני 50 שנים עבר הצליל ל'אל בורות המים' לנעמי שמר. מה נשאר מזה? דממה עם נייד ליד השולחן בערב שבת. שיחת לא כלום, ואם בכל זאת עולה צליל באיזו אוקטבה, הוא מלווה בלעז מילולי. נכון או לא?

"אמא של היום אינה מעודדת את הילדים/ות לרפואה אלא למנהל עסקים; לא ללימוד אלא לבורסה; לא לטיול בעמק יזרעאל אלא בפארק בקליפורניה. וכל אחד מבין מה החולי הנגלה לעינינו - ואיננו מדברים עליו - כאשר צאצאינו מסתערים על שגרירויות דמוקרטיות לבקש דרכון זר.

אכן, הם משקרים לעצמם שהכל רק כדי להתקבל ביתר קלות לסורבון בצרפת או לאוקספורד באנגליה, אבל בלב פנימה הכל יודעים שיש קשר בין הדרכון הזר לבין מיעוט מבין מאות אלפי היורדים אשר עלו על המטוס הקרוב כדי לחזור לצריח בטנק ולסיפון הסטי"ל בהיוודע אסון 7 באוקטובר.

"גם בנו דבקה האשמה - אמנם משנית - על היעדר 7,000 לוחמים בשורות צה"ל".