מה יהיה הפעם, עסקה חלקית מלאה או מלאה חלקית? כחוט השני, כמו סיבים בחוט דק שהולכים ונקרעים, ככה היכולת שלנו להחזיק תקווה ב-22 החודשים האחרונים הולכת ונקרעת, נפרמת סיב-סיב.
יש שאלה חוזרת ונשנית בתוך מסך הערפל המתמשך, המתעמק כבר כמעט שנתיים. המראיין מפנה אלי שאלה, "עומרי, איך ההרגשה לגבי העסקה הקרובה? אתה חושש אם עידן לא יהיה חלק מהעסקה?", ואני תוהה האם הכתב חושב שאנחנו בפרק של "הישרדות", לפני משימת הדחה, או שזה ניסיון לייצר מתח של סדרת ריאליטי שאף קרימינל לא היה חושב עליה. גיחוך פנימי עולה בי, ורצון עז לשאול "תגיד, זה נראה לך רציני?".
אתם לא שמים לב שעושים מאיתנו צחוק מוחלט? במשך כמעט שנתיים, ההנהגה משמרת עיקרון אחד שאפשר לראות באופן בהיר - עמימות. קיימת אשליה שאנחנו כבני משפחות חטופים יודעים יותר, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הכי פחות. מולנו, אלה שמשפחתם וליבם נחטפו, לא עומד גורם סמכות לומר את האמת. האמת, שאף אחד לא אומר את האמת, ורק זה שיודע את האמת לא אומר אותה.
העמימות משלה את הציבור, את התקווה. גם את הזמן היא משלה. זה תמיד נראה שעוד רגע ויקרה משהו. אז אלו שמפחדים לעשות מעשה בטח לא יעשו, ולאלו שלא מפחדים יהיה טיעון מספק: עוד רגע וזה נגמר. והרגע נמשך ונמשך, הופך לימים ולחודשים ולשנה ולעוד אחת. נכון, בתוך העמימות היו פרצי אור, כמו ימים של גשם חזק ששטף את הערפל. השתחררו חטופים, רבים, וטוב שכך. אבל אז חזר הערפל הגדול, והפצע חזר לדמם.
הפצע המדמם של המדינה
החטופים הם הפצע המדמם של המדינה. האויב שלנו יודע, גם מקבל ההחלטות יודע, וגם רוב העם יודע. ומי שלא - דואגים להסתיר את זה ממנו, לספר שהפצע ייסגר מעצמו ושאם נגרד אותו מספיק חזק או לחלופין נתעלם מקיומו, הוא פשוט לא יהיה שם. אבל זאת לא האמת.
לפעמים אני מדמיין, כמו סבא זקן שחייב לעשות ניתוח מסוכן כדי להירפא מפצע מדמם, אבל הוא מפחד מאוד מהניתוח ומסרב. המשפחה האוהבת אומרת לו שזה מה שצריך לעשות כדי להירפא, אבל הסבא לא מוכן לשאת את הכאב ואת הסכנה של הניתוח. הוא מעדיף להישאר במצבו, לדמיין שיש דרך אחרת, ובינתיים הפצע מדמם עוד ועוד, מחמיר.
בסיפור שלנו הסבא הוא מקבל ההחלטות, הפצע המדמם הוא החטופים, הניתוח הוא העסקה והמשפחה היא עם ישראל. חייבים לעשות את הניתוח - חייבים לעשות עסקה ולהחזיר את כולם.
העם כבר מזמן אמר את דברו ואנחנו לא נוותר. את זה גם האויב יודע וגם מקבל ההחלטות. האור יגבר על הערפל, את העמימות רואים בבהירות. נמשיך להאיר, והם יחזרו, כולם. כי אין דרך אחרת, וכל קול הוא כמו פנס שמפזר את הערפל.
נקים פה דור חדש שמוכן להסתכל על האמת הקשה, שמסרב שימשיכו לשקר לו. עם שלם מבין שזה מה שחשוב, ואת ההחלטה המוסרית ביותר צריך לקבל - כמו ניתוח מציל חיים. נשתקם כשהם יחזרו, כולם.
הכותב הוא אחיו של החלל החטוף עידן שתיוי המוחזק בידי חמאס כבר 691 ימים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו