אשליה של הצלחה: כל חסימה ומדורה דוחפות את חמאס להעלות את המחיר

אולי בעוד שנה, ואולי בעוד חמש, יזלגו מהאקדמיה התזות או העבודות הסמינריוניות הראשונות על "קמפיין החטופים" והשפעותיו עלינו. בהנחה שהחוקרים ייצמדו לעובדות, ולאו דווקא לרחשי ליבם, הם יגלו שם, במידה רבה של סבירות, כי לצד ההשפעה המועילה והמובהקת של הלחץ הצבאי על חמאס והתנהלותו, יש גם קורלציה (מִתְאָם) מובהקת בין שיאי הקמפיין לשחרור החטופים ורעשיו ורגעי השפל שלו לבין הגמישות או הקשיחות שחמאס גילה בנוגע לתנאי העסקה ונכונותו לממשה.

ככל שהקמפיין דועך, חמאס מגמיש את עמדותיו. ככל שהרחוב הישראלי מפגין "חוסר עניין" ו"אדישות" לכאורה לגורל החטופים, חמאס נלחץ להגמיש את תנאיו, וגם הפוך: רעש תקשורתי שמהדהד 24/7 את קמפיין החטופים ויוצר את הרושם של כאוס, ייאוש, חוסר אונים וקרע פנימי, מביא להקשחה משמעותית, מתסכלת לא פעם, בעמדות חמאס ודוחף את ארגון הטרור לסגת מהסכמות שכבר הושגו; לחזור בו מהבנות שכבר סוכמו, לסגת מנתיב העסקה.

שלא ברצונו, כמובן, המאבק הפך מקמפיין לשחרור חטופים לקמפיין שמטרפד, ומעכב ודוחה את שחרורם. האם משפחות החטופים מכוונות לשם? ברור שלא. האם הן מודעות לקולות הסבורים שצורת המאבק מובילה לשם? ייתכן. רבות בוודאי אינן מאמינות, ואולי אף אינן מסוגלות להאמין, שהמאבק המייסר, האֵפּי, ההרואי ומלא ההקרבה שלהן, לא רק שאינו מביא תועלת ליקיריהן, אלא גורם להם נזק.

יתרה מזאת: האמירה ש"החטופים מוחזקים בעזה ולא בקיסריה" מוציאה חלק ממארגני הקמפיין הזה מדעתם - ולא כי אינה אמת. יש לכך סיבה אחרת: לאורך הקמפיין, גם בימי החסימות וההפגנות והשביתות הללו, נשזר, לעיתים בגלוי ולעיתים במשתמע, לעיתים לרצון המשפחות, ולרוב שלא לרצונן, הקמפיין של הגורמים הרדיקליים ממחנה רל"ב; זה ששם בראש מעייניו את הפלת הממשלה והעומד בראשה, נתניהו.

ואם זה היה בנך?

כך נוצרת קונספציה מוטעית. השתתפות הרחוב, דלה או רחבה, בקמפיין לשחרור החטופים, מייצרת אצל המשפחות תחושה של הצלחה. אלא שזו במקרה הטוב הצלחה פנימה ולא החוצה; הצלחה של יצירת אהדה, אמפתיה וחיבוק ענק למשפחות ולחטופים, דבר שבאופן בסיסי נוכח וקיים בלאו הכי בקרב הציבור הישראלי, אך לא הצלחה שיש לה השפעה ממשית על סיכויי החזרת החטופים.

בד בבד מועצמת בקרב גורמי קיצון השנאה והרתיעה מנתניהו. חלק מהם אף מדברים בגלוי על פגיעה בו, דבר שלא רק שאינו מועיל לקמפיין החטופים, אלא פוגע בו, ומרתיע רבים מלקחת בו חלק.

הקמפיין הוא בבחינת "מבקש לברך ונמצא מקלל"; מבקש לקדם את שחרור החטופים, אך מעכב את שחרורם. מבקש להשיג שינוי בעמדות הממשלה, כמעט בכל מחיר, לא פעם ללא התחשבות במחיר שישלם כלל הציבור, אך גם כאן משיג את ההפך.

בחדרי חדרים מצטטים שרים את אמרתה הידועה של ח"כ גאולה כהן ע"ה שהיתה ידועה כאישיות סוערת ורגשנית. כהן התנגדה בחריפות לשחרור מחבלים. פעם נשאלה: "ומה אם החטוף יהיה בנך יחידך?", והשיבה שתעשה "הכל, אבל הכל, כדי לשחרר אותו", אלא שהיא ביקשה עוד משהו: "אתם - אל תקשיבו לי אז".

הממשלה וראשה אולי לא ניחנו במידת היושרה הפוליטית והאידיאולוגית שאפיינה את גאולה כהן, אבל אחרי שבמהלך המו"מ עם חמאס הם הרחיקו לכת בוויתורים מפליגים, עדיין נותרו גם להם גבולות ואינסטינקטים בריאים של שכל ישר. מאבק לשחרור חטופים ששזור בקמפיין נגד נתניהו והממשלה, כזה ששולח כל העת אצבע מאשימה לעבר הצד הישראלי, רק מחדד את הגבולות והאינסטינקטים הללו. הוא גם מונע שיח אמיתי, ואפילו תיאום טקטי שנחוץ בין רבות מהמשפחות לבין רה"מ וסביבתו.

לצד זאת, וזה חמור ומעציב אף יותר: קמפיין החטופים מרים את רוחו של חמאס ומחזק אותו. הארגון הפלשתינאצי הזה ותומכיו שואבים עידוד רב לא רק ממצוקת המשפחות, שמוחצנת באקסטזה ובעוצמתיות על ידי חלקים בתקשורת, אלא גם מביטויי מחאת הקיצון שהרחוב הישראלי מנרמל. כל אלף מפגינים נוספים ברחובות מעניקים רוח גבית נוספת לנושאים ונותנים מטעם חמאס ולמתווכות הכאילו־ניטרליות, קטאר ומצרים.

כל חסימה ומדורה נוספת באיילון ובצמתים ברחבי הארץ דוחפות את חמאס להעלות עוד את המחיר ואת דרישותיו, שגם כך הם מופקעים. שביתות ומחאות סביב עניין החטופים מתפרשות בצד השני כחולשת דעת ורוח בחברה הישראלית; כדלת פתוחה עם סדק צר, שניתן לפרוץ אותה לרווחה ולהיכנס בעדה, כדי לגבות מישראל עוד ועוד מחירים אסטרונומיים, נקודתיים ואסטרטגיים כאחד. בחמאס עושים ויעשו הכל כדי לשכנע את הציבור הישראלי שהאויב האמיתי שלו הוא בכלל ממשלת ישראל ולא חמאס, ויש בתוכנו רבים מדי שכבר קונים זאת.

לפעמים יותר זה פחות

המשפחות אולי מודעות לכך, אך רק בשוליים. הן אינן קולטות שבסיפור הטרגי שלהן ושלנו "קצת פחות זה קצת יותר" (כמילותיו של ליפא העגלון בשירו של יחיאל מוהר), ולעניין המחאה והקמפיין - הרבה פחות עשוי להיות הרבה יותר.

העובדה שגם חלקים רבים בתקשורת מערבבים בין הקמפיין לשחרור החטופים לבין הקמפיין להפלת נתניהו, ושהגבולות בין שניהם היטשטשו זה מכבר - מחלישה עוד יותר את עמדת ישראל במו"מ לשחרור חטופים. לעיתים אף נוצר הרושם שקמפיין החטופים עובד אצל הקמפיין להפלת נתניהו, במקום שיעמוד עצמאית על רגליו, בזכות עצמו, ללא הקביים המזיקות הללו.

קשה מאוד לומר זאת למשפחות החטופים הכאובות, אבל ברמה המקצועית, ובמבחן התוצאה, הקמפיין שלהן, כקמפיין, סובל מעודף רגש ונוכחות. אלה אינן רק תקופות השקט הארוכות שנדרשות למנהלי המו"מ כדי להגיע לתוצאות טובות יותר, ולא רק רעשי הקמפיין המוגזם, שפעמים רבות מזיק במקום להועיל.

אפילו הצפייה הבלתי פוסקת של הציבור בסרטי החטופים מתוצרת חמאס אינה מביאה תועלת, אלא רק מאפשרת לחמאס להרחיב עוד ועוד את הקרעים בחברה הישראלית ולהחליש את יכולות התמרון של ישראל מול חמאס. כבר שכחנו, אבל בשנה הראשונה למלחמה, הרי בחרנו מרצון, בדיוק על הרקע הזה, שלא להיחשף לסרטונים הללו ולהותיר את הצפייה בהם למשפחות ולגורמי המקצוע.