רוצים לעשות כסף? תפתחו דוכן מיצים טבעיים מול לשכת גיוס. פיצחתי את השיטה השבוע, כשהלכנו לבקו"ם עם הילד הקטן. נכון, 35 מעלות הן קטליזטור לא רע - אבל זה עובד גם בשאר ימות השנה.
גם אני, כמו כל היהודים, עסוקה במספרים - שלושה ימים בשבוע מתגייסים פה, כל ילד מגיע עם שלושה-ארבעה-חמישה מלווים. תוסיפו לזה הפגנות של חרדים פעמיים בחודש - ושווה להוציא תעודת כשרות.
למתעשרים החדשים הייתי ממליצה גם לספח מגרש חניה, אבל אין צורך - בבואך לבקו"ם תגלי שכולם חונים על מדרכות, איי תנועה, תחנות אוטובוס, ולא בוחלים בחניות פרטיות. רדיוס של עשרה רחובות מלא רכבים בין 8 ל־11 בבוקר ככה. לפני שנתיים נקלעתי למרכז שיקגו בזמן הופעה של ביונסה, ואווירת ההפנינג והעומס לא מגרדת את מה שחווינו השבוע.
הלילה אף אחד לא ישן פה
יש לי ילד בקבע, ילד במילואים, ילדה בסדיר, והנה התינוק כבר התקשר בשעת ט"ש (ידעתם שזה בט'?).
אף פעם לא חשבתי שעד שהילדים יגדלו יהיה שלום, ובכלל - מי שאומר את זה רבע ילד לא היה לו. את לכל היותר מקווה שהילד יתגייס בדיוק באיזשהו סדק שבו תהיה מגפה עולמית, והאויב המשותף שלנו ושל הערבים יהיה נגיף. כך לא נילחם זה בזה, אלא להרף עין שבו עלילת הדם תהיה שהיהודים לא מעבירים מספיק חיסונים לעזה.
זאת הפעם הרביעית שילד שלי מתגייס, והפעם זה היה שונה. כי לא נרדמתי בלילה שלפני, וכי האוירה בבקו"ם הזכירה פסטיבל.
לא ישנתי כשהגדולים היו בעזה, ואני מפחדת לחזור לתקופה הזאת. היו עניינים גם לפני 7 באוקטובר, ואישית אני לא ישנה כשאני לא יודעת איפה הילדים בלי קשר לצבא - אבל זה לא אותו דבר. יש בינינו אימהות שלא ישנות כי הן מטפלות בילדים פצועים, יש בינינו אימהות שבכל יום לא יודעות איפה הבנים החיילים והלא־חיילים שלהן, וכל עוד זה המצב - זאת למעשה המציאות של כולנו. אני בעיקר רוצה שהמציאות הזאת תסתיים כבר, כדי שלא אדאג גם לנכדים שלי. והיא לא תסתיים אם נחזור לישון ולהיות אומה בהכחשה.
אבל אני רוצה לדבר על התרוממות הרוח. נכנסנו בשערי הבקו"ם פוסעים בתוך מאות אנשים, והייתי בשוק. אני רואה בפיד שלי מודעות שקוראות לאימהות להגיד לילדים שאם ראש הממשלה לא יצא מייד מעזה - חייבים לסרב פקודה. אני רואה בתקשורת (שבה אני חיה) תמונות של שחיקה ושל דיכאון, ואני מקבלת את הרושם שאנחנו אבודים. נכון, גם אני שומעת קולות של מילואימניקים אמיצים, אבל בואו - אני אמא שלא מכבסת אחרי השקיעה כי הסיבובים מלחיצים אותי.
ופתאום, לאור היום, מפגן עצום של כוח ושמחה מהסוג הלאומי. המון אימהות ואבות וסבתות ואחים כאילו יוצאים ליום כיף. ואני נאבקת בקולות הרעים ששתלו במוחי הרשתות החברתיות והמהדורות שלעיתים מהדהדות אותם: אוכלי מוות, עקידות, עניינים - לא, זה לא.
מלא אהבת מולדת, תועפות של ערבות הדדית וערכים של משפחה ומדינה הציפו את הבקו"ם, וכל הילדים החמודים השתתפו בפסטיבל של בגרות ואחריות.
זו זכות לתת שירות.
אולי אם היינו משדרים גם את זה, היו קצת יותר מפחדים מאיתנו בעולם. כפולת אמצע עם תמונות מהבקו"ם, למה לא? קליפ פותח מהדורה. יש פה יותר חבר'ה מברוב המחאות שאנחנו משדרים מהן. והעולם צופה. אולי אם נלמד עלינו זכות - יהיה לנו קצת יותר קל בעולם.
רק פער אחד לא נסגר לי: המרחק בין מסירות הנפש והתרוממות הרוח שעולה מהמתגייסים המאוד הטרוגניים (חרד"ל עד קיבוצים) שמגיעים לבקו"ם, לבין אוזלת היד של המנהיגות שלנו ששולחת את האוצרות הלאומיים לקרבות שהיא מראש דואגת שיהיו אבודים. כל כך הרבה מומנטומים פספסה ההנהגה מאז 7 באוקטובר.
אנחנו מגדלות ומחנכות, הם מתאמנים ומחכים, כולנו מוצאים חניה, ודוכן הפירות מבשיל לפי ביקוש (היו רימונים!!!), אז למה העומדים בראשנו בוחרים בשקר של "ניהול הקונפליקט" על פני האמת שבניצחון? כשהילדים שלך חשובים לך - אתה מכריע מזמן. כשאתה רוצה גיוס לכולם - אתה מכריע מייד. כשאתם מבזבזים את הזמן כדי להתגלגל הלאה, אתם גוזרים עלינו חיים ללא שינה. יש בעולם אמת מוחלטת והיא כזאת: מי שמעז לאיים על שלום ילדינו, צריך להבין מהר שזה לא משתלם לו. כל דקה שבה הסוגיה הזאת לא מובנת היא כפיות טובה לכל אם עברייה. היא בחירה בשקר. 