אמש רחובות העיר סידני באוסטרליה געשו. מאות אלפי מפגינים שטפו את המרכז העירוני בקריאות, דגלים, סיסמאות ושלטים. כמעט כולם אחידים בתוכנם: קריאה ל"עצירת רצח העם בעזה", האשמות בג'נוסייד, "שחרור פלסטין מהנהר ועד הים".
כיכר אחרי כיכר, רחוב אחרי רחוב - דגלי פלשתין התנופפו, קריאות אינתיפאדה נישאו, תמונות של ילדים הרוגים הונפו בלי הקשר, בלי שאלה אחת על מקורותיהן, בלי מבט לעבר מי שפתח במלחמה הזאת. לא הוזכר 7 באוקטובר. לא נאמרה מילה על ניר עוז. ולא נשמעה ולו קריאה אחת של חמלה לקורבנות ישראליים, לחטופים, לילדים שנשחטו או נשרפו על מיטותיהם.
כמו תסריט מתוזמר, תמונות מזויפות ועובדות מעוותות הפכו ל"ראיות". צעירים אוסטרלים צעדו בהתרגשות, רבים מהם עטופים בכאפיות, חלקם אפילו לא יודעים להצביע על עזה במפה. ובאותה שעה ממש פסענו בשבילי קיבוץ ניר עוז. תיאמתי את הסיור עבור צוות טלוויזיה אוסטרלי מצומצם שהגיע במיוחד מסידני ששאל מעט ודמע הרבה.
הדריכו אותנו שתי נשים צעירות. ניצולות, שאיבדו בני משפחה. הן דיברו בשקט, כמעט בשלווה. שקט שהופרע מדי פעם ברעשים כבדים: בומים מרחוק, קולות הדף של הפגזות מן העבר השני של הגבול. הקיבוץ חרב. למעט 9 בתים כל השאר נפגעו.
"זה הבית של אחי, פה הם נשרפו"
אבל בתוך השקט הזה, בקע הסיפור האנושי שמטלטל את הנשמה. לא בזעקה - אלא בלחישה.
הן לא נשאו שלטים. הן לא כיוונו מצלמות. הן פשוט הצביעו. "פה הבית של משפחת ביבס," אמרה אחת מהן בקול שטוח, כמעט אינפורמטיבי. "מכאן לקחו אותם. האמא הם גררו החוצה משם. השכנים שמעו את הצרחות".
אחר כך המשכנו. "זה הבית של אחי," הצביעה השנייה. "פה הם נשרפו. פה. ליד הדלת.
בתים, אחד אחרי השני, עומדים דוממים. כיסאות הפוכים. דלתות פתוחות למחצה, נדנדות צעצועים
מקררים פתוחים וריקים. מדפים שבורים. קירות מחוררים בכדורים. כאילו החיים נסו מהם בבהלה.
הכול חרוך. דומם. מדויק מדי, קר מדי.
חתולים וטווסים מסתובבים ברחובות הקיבוץ כמו עדות אילמת. לא שייכים לאף אחד יותר. אנשים טובים ומבקרים מאכילים אותם. הם שורדים על מה שנשאר. בדיוק כמו האנשים. במהלך הסיור דיברו הנשים מעט. אבל כל מילה שלהן פילחה את האוויר. "תראה את הסלון הזה. ככה הוא נשאר. הילדים ניסו להתחבא פה, מאחורי הספה. מצאו אותם שם".
"את המטבח הזה הם הפכו, חיפשו אוכל. ואז שרפו אותו. הבית היה יפה, לא נשאר כלום". במשך כמעט 12 שעות שוטטו בקיבוץ הזה כאלף וארבע מאות פלסטינים מעזה. לא כולם חמאס. לא כולם חמושים. אבל כולם שותפים.
הם פרצו בתאווה. ריסקו, הרגו, בזזו, שרפו, חטפו. אלמלא צה"ל שהתעשת מהכשלון המחפיר והדף אותם קרוב לוודאי היו מגיעים עשרות אם לא מאות אלפי עזתים "בלתי מעורבים". עשרים שנה של שטיפת מוח, של אינדוקטרינציה ג'יהאדיסטית, הפכו את בני האדם האלה לאנשים בלי פנים. עד היום, לא נמצא ולו קול עזתי אחד שהביע סלידה.
לא מצאנו אם שאמרה "זה לא בשמי". לא נשמעו דברי תנחומים, צער, או אפילו הכרה במעשה. גם אלה מקרבם שמבקרים את חמאס ויש כבר רבים שמעזים - מגנים את המחיר, לא את הזוועה.
שקר ההרעבה - שהצליח
ובינתיים, בעולם - קמפיין ההרעבה, שקרי ומחושב, צובר תאוצה. חמאס, למרות תבוסה צבאית, שולט בנרטיב התודעתי. הוא לא צריך טילים - יש לו מצלמות. הוא לא צריך מנהרות - יש לו רשתות חברתיות. תמונה של ילד רזה, בלי הקשר, מנצחת אלף עובדות. קליפ ערוך היטב, מבלי לציין שחמאס גונב את הסיוע בעצמו - יוצר סערה.
חמאס הצליח להציג את עזה כקורבן מוחלט גם כשעובדתית, ישראל מתירה הכנסת מאות משאיות סיוע מדי יום. גם כשחיילים ישראלים נהרגים בעת אבטחת מעבר של קמח ומים. גם כשמיליוני דולרים בוזבזו על מסלולי סיוע מהירים, כדי להימנע מהרעב. אבל האמת לא רלוונטית כשיש רגש.
וזה מחלחל גם לישראל.
רבים בישראל חשים חוסר אונים. השיח הציבורי רווי מחלוקת לגיטימית סביב המשך הלחימה, מחיר הדמים, החטופים. זהו שיח לגיטימי הדעות חלוקות אין חלופה טובה אלא בחירה של חלופה פחות גרועה. אבל לתוך המורכבות הזו חודרים סיסמאות חיצוניות - רעיונות מהשמאל הקיצוני העולמי, שמופצים ומהדהדים כאן כמו עשן סמיך של סיגריה נטולת פילטר. הססמאות הישנות הריקות והנבובות של "שלום", "הפסקת אש", "די להפצצות" "די לרצח עם" מבלי להבין לעומק מה בעצם מתרחש.
רבים מהמפגינים בארץ ובעולם אינם מבינים שהם מהדהדים תעמולה שתכליתה אחת: שימור שלטון הרוצחים, חלק לא מבוטל פשוט מתוך בורות. אבל התוצאה קשה: המוסר הפוך, והטבח נשכח.
תודה – ושתיקה שאין לה סוף
בסוף הסיור, כשנפרדנו מהניצולות, רעייתי ואני עמדנו כמה דקות מול שורת בתים חרבים. רצינו להגיד תודה. תודה על שהובילו אותנו בין הצללים, בין הזיכרונות שנשארו קפואים על הרצפה. תודה על שהראו לנו, מבלי לצעוק, מה באמת קרה כאן. צעדנו למכונית בשביל החרב באבק וחום שהצליף על על הפנים.
בדרך חזרה למרכז ברדיו שמענו על עצומת האמנים נגד הרעבת העזתים. הצטמררנו למול הציניות של העצומה שחתמו עליה אמנים, אנשי רוח, מפורסמים הקוראים להפסקת הלחימה, בלי להזכיר את הטבח.
אותה חמלה ואמפטיה "למורעבים" בעזה כשרובם ככולם שם עדיין מזדהים עם 1,400 הרוצחים, שחדרו באור יום למקום של חיים - ועד היום, לא נשמע בדל גינוי. לא חרטה. לא צל של הכרה. אסור להרעיב, אסור לבצע רצח עם. צה"ל לא עושה ולא יעשה זאת לעולם. מותר להתווכח על הדרך, על ההמשך אבל העצומה הזאת מחקה את הנשים הצעירות הללו, השליכה לצידי הדרך את משפחת ביבס, והיא עיוות מוסרי שאין לו כפרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו