תשעה באב: בסוד קיומנו בהיסטוריה

1

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". החורבן הראשון אירע ב-586 לפנה"ס. הבבלים הגלו את העילית היהודאית לנהר כבר. אבותינו ואימותינו של אותו הדור לא התנסו בגלות ושיבה ארצה. הם התבוננו סביבם וראו את שכניהם האדומיים והמואבים ואחרים, והנה כולם הפכו לבבלים בדור הבא. האם זה יהיה גם גורלנו? תהו. וכך אמרו למנהיגם, הנביא יחזקאל: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". נגזרנו מההיסטוריה כאומה.

השובים ידעו שבשורות הגולים נמצאים מוזיקאים בעלי שם שפעלו בבית המקדש. הם ציוו: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן". אלפי שנים מאוחר יותר, גם השובים הנאצים אילצו יהודיים לנגן במחנות המוות, לנוכח משלוחי יהודים ברכבות עד להמתתם בתאי הגזים. גולי בבל השאירו את כלי נגינתם תלויים על עצי הערבה שפגשו בדרכם, כי "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר". ירושלים חרבה, בית המקדש נשרף ומי שהוגלה נמצא חסר שורשים באדמה זרה.

2

זה לא הספיק לגולים. הם חיזקו את סירובם לנגן בשבועת נצח: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָי͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי (היד המנגנת תשותק), תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי (לא אוכל לשיר) - אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַי͏ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". מאז אנו שבים ונשבעים באותן מילים עתיקות, במיוחד מתחת לחופה, כשקמה משפחה חדשה בישראל. המשפחה היא הרכיב היסודי של האומה, וכך חיברו חכמינו בין בניין היחיד במשפחתו לבניין האומה וגאולתה מחורבותיה.

גם בברכה על המזון המשיכו חכמינו בראייתם ארוכת הטווח. כל העמים והדתות מברכים את אלוהיהם על הלחם, אבל אצלנו נוספה לתודה על המזון בקשה מדינית: "וּבְנֵה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". חכמינו ביקשו להטמיע בנו את ההבנה הפנימית, שכשם שהאדם הפרטי אינו יכול להתקיים ללא אוכל, גם האומה לא תתקיים ללא ירושלים.

3

בשלהי הבית השני, פרץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה, ובשנת 70 חרבה עירנו ונשרף בית מקדשנו. יוסף בן מתתיהו היה עד ראייה לרגע ההיסטורי שחרץ את גורל האומה לאלפיים השנים הבאות: "בעוד המקדש בוער, בזזו החיילים כל דבר שנפל לידיהם והרגו בהמוניהם את מי שתפסו: לא חמלו על קשישים ולא על עוללים ולא הדרו פני נכבדים, אלא המיתו זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד... רעש הלהבות המתפשטות למרחק רב ענה כהד לאנקות הנופלים, ומשום גובה הגבעה (הר הבית) וגודל הבית הבוער, נדמה היה כי העיר כולה עולה בלהבות... נשמעו תרועות הקרב של הלגיונות הרומיים תוך כדי התקפתם, צריחות המורדים שהיו מוקפים אש וחרב, וצווחות העם אשר נותר למעלה ובמנוסתו המבוהלת נפל היישר בידי האויב אל מותו... ניתן היה לחשוב שגבעת המקדש רותחת מתחתית שורשיה, אפופה להבות מכל עבריה. שפעת הדם עלתה אף על שטף האש, ומספר הנטבחים נראה רב ממספר הטובחים...".

4

62 שנים מאוחר יותר, פרץ מרד בר כוכבא בשנת 132. אומה חפצת חיים אנחנו, אבל המורדים שקיבלו גיבוי מחכמינו, ידעו שללא חירות מדינית, לא תהיה חירות רוחנית ותרבותית אלא היטמעות בתרבות השליט הזר, מה שיסכן את קיום האומה בטווח הארוך. לאחר שלוש שנות מלחמה נכשל המרד באסון גדול.

הקיסר בזמן מרד בר כוכבא היה אדריאנוס, שזעם על היהודים לאחר לא מעט מרידות גדולות. הוא החליט לשנות את שם הארץ מיהודה לפלשתינה, ואת ירושלים לאליה קפיטולינה. בשכחת השם, סבר, ישכחו היהודים את ארצם לאחר דור או שניים, ויחדלו ממרידותיהם. אדריאנוס לא ידע שזה מאות שנים נשבעים היהודים לא לשכוח את ירושלים, ומעלים אותה תמיד על ראש שמחתם.

ואכן, כשהרצל מגיע בסוף המאה הי"ט וחוזר על מילות הצופן: "ציון", "ירושלים", ארץ ישראל" – הוא לא צריך להזכיר דבר. הכל היה מוכן כמו קפיץ שנדרך אלפי שנים והשתחרר באחת. סוד קיומנו בהיסטוריה, נגד כל הסיכויים, היה הזיכרון החי של עברנו כפי שעוצב ונחווה בתשעה באב, שנה אחר שנה, וזה גם סוד שיבתנו הביתה לאחר כמעט אלפיים שנים והקמת מלכות ישראל השלישית.