"הכל התפורר לנו בין הידיים": עדויות מפינוי גוש קטיף

ערב פינוי היישובים היהודיים מחבל עזה מצאו עצמן הקומונריות (רכזות סניפי בני עקיבא) בלב הסערה: בין חניכים שעומדים לאבד הכל לבין הוריהם שבוכים על כתפיהן הצרות, נערות אלו היו צריכות לתפקד בלי שום הכנה או כלים, והן עשו זאת בצורה הטובה ביותר שידעו. דיברנו עם שלוש מהן, שנזכרו איך היה אז, לפני 20 שנה, בין תקווה לייאוש.

רעות, נעמה ורות היו רק בנות 18 כשהגיעו ליישובים בגוש קטיף, חדורות שליחות ומוטיבציה. שלושתן חלקו דירה בנווה דקלים. רעות שר־שלום היתה קומונרית בגני טל. כיום היא גרה ביישוב שיזף שברמת נגב. נעמה שרביט היתה הקומונרית של נווה דקלים, ורות הנדלר היתה במושב בדולח. שתיהן גרות כיום בירוחם.

רעות הגיעה למושב שנה לפני הפינוי, כשהמאבק כבר תפס תאוצה. "הסערה הלכה והתפתחה במהלך אותה שנה. זאת היתה תחושת חנק של משהו שהולך וסוגר. העובדה שבאתי מחוץ לגוש היוותה יתרון, כי יכולתי במידה מסוימת להחזיק את הסערה שלהם. הסערה הזאת חצתה דורות: נער שנמצא מאוד בתוך זה רואה את ההורים שלו מתפרקים, אז הוא צריך להחזיק מעמד בשבילם, וההפך. זה היה מאוד מטלטל עבורם פתאום לראות את ההורה נשבר".

בין דיכאון לצ'ופרים

אותם הורים ראו ברעות כתובת לשיחה ובכי, בעיקר משום שהיא עצמה לא עמדה לאבד את ביתה.

היא מספרת על דרכי ההתמודדות השונות של בני הנוער בסניף: היו כאלה שהסתגרו והיו שיצאו להיאבק, היו שנכנסו לדיכאון, והיו שניסו להקליל את האווירה וסבבו בין הבתים עם צ'ופרים. אל מול האיום בפירוק הקהילה, הם צופפו שורות והיו יחד בכל מחיר.

גם אחרי הגירוש רעות נשארה עם חניכי התנועה וליוותה אותם בתהליך הקשה.

"הייתי עסוקה בלאסוף את השברים. יומיים אחרי הגירוש, בשבת הראשונה מחוץ לגוש, כבר היה סניף מתפקד. כולם היו מאוד מפורקים, ולי היה תפקיד להחזיק. בשבוע שלאחר מכן לקחתי אותם לטיול בצפון לנקות את הראש". 

מה נשאר איתך מאז?

"זה באמת היה גן עדן, היו שם אנשים מופלאים וזאת היתה תקופה שעיצבה אותי בחיים - הרצון לגור במקום דומה עם קהילה וחיבור לאדמה. וגם הכאב הולך איתי. ראיתי כמה הקהילה הזאת, שלמדתי ממש לאהוב, מתרסקת מכאב, ראיתי את הגירוש עצמו וגם את השנה שאחריו. זאת התמודדות קשה מאוד".

גם ברגעים אינטימיים

"הגעתי מאוד צעירה, בלי הכנה שדבר כזה עומד לקרות", נזכרת נעמה. "לא הובלתי את המאבק, הצטרפתי לנוער שכבר רץ קדימה. כקומונרית הייתי מאוד בתוך הבתים, עדה לרגעים מאוד אינטימיים של ויכוחים בתוך המשפחות, מקשיבה להורים בוכים על כל מה שהילדים שלהם עוברים". מוקדם מאוד גם לקחה על עצמה את תפקיד רכז הנוער ביישוב אחרי שזה נורה בפיגוע.

"הייתי 'המבוגרת האחראית' - והייתי לבד. הרגשתי שאני צריכה להציב גבולות לבני הנוער למרות שגם אז ידעתי שהם טיפשיים, אבל זה היה ממש בשביל להחזיק שפיות. התעקשתי על כללים כמו שאסור להבריז מישיבת צוות, שכולם חייבים להיות במפקד בשבתות, או דוחות של פעולות. זה היה ניסיון להיאחז באיזושהי נורמליות למרות שהכל מוטרף".

מפסח שלפני הפינוי – הכל עלה הילוך. גם נעמה היתה עדה לפיצוצים בתוך המשפחות ובין המשפחות ביישוב, בין אלו שרצו לחתום ולהתפנות מראש לבין אלה שרצו להיאבק עד הסוף. "הנוער היה סוער גם ככה, כי הם התחילו להבין שבאמת צריך להיפרד מהילדות, מהנערות, מהזיכרונות.

"כולנו איבדנו משהו בקיץ הזה. בגלל שכולם, גם המבוגרים, עברו צונאמי – לא היה מי שיחזיק הכל. הייתי עם קהילה שלמה פצועה שלא היה שם מישהו שיכול לתמוך בשני כי כולם פצועים. האמונה בכל החזיתות התרסקה לרסיסים ולא היה מי שינחה אותנו לטפל בזה".

היא מספרת שבתשעת הימים, שבהם נוהגים מנהגי אבלות לזכר החורבן, היא שאלה את רב היישוב אם מותר לה לעשות קריוקי בסניף, והוא השיב שמותר לעשות כל דבר שישמח את הנוער. דווקא התשובה החיובית שלו שברה אותה. "אני לא יודעת אם ישנו בימים האלה. כל הזמן היינו ביחד, כולם היו בחוץ, כי כבר היה ברור שהבית הוא לא מקום מוגן".

הסיבובים בחוץ נמשכו גם אחרי הגירוש. המשפחות פוזרו בין בתי מלון בירושלים, ובני הנוער יצאו לרחובות. "אחרי הגירוש התעסקנו עם נוער שבור שלהורים לא היה כוח לאסוף כי הם היו שבורים בעצמם. הכל התפורר לנו בין הידיים. ניסינו להקים סניף כדי שיהיה להם משהו יציב בחיים. עשינו מפקד ופעולות במלונות ובכפר נופש באשקלון. בשלב כלשהו התמקמנו בקרווילות בניצן. אלה היו ימים מאוד קשים, יש לי ענן שחור מהשנה הזאת".

מתוך הענן השחור הזה היא זוכרת הורים שיושבים ובוכים איתה כי לא היה להם מישהו אחר שיקשיב. יום אחד היא אירחה את המדריכים אצלה בבית לעל־האש. אחרי אותו הערב קיבלה כרטיס ברכה שמודה לה על האירוח המוקדש ל'נעמה שיש לה בית, מצוות נווה דקלים שאין לו בית'.

"הרגשתי שהעולם מתחלק לזה - אלה שיש להם בית ואלה שלא. היו תקופות שקצת התביישתי שלי יש, הייתי סוגרת 14 שבתות ברצף איתם. המשפחה שלי לא הבינה בכלל. לא הייתי שייכת לכלום, לא לעולם הקודם ולא לאנשי נווה דקלים. אפילו להם היה מותר לספר בדיחות שחורות ולי לא, זה היה תפקיד מאוד בודד. ימים שלמים בכיתי בלי סוף ובלי כוח לצאת מהמיטה. הם עברו משהו מטורף, ואני התלוויתי אליהם לטירוף הזה. היתה לי זכות גדולה להיות בשנים כל כך משמעותיות בתפקיד שכזה, ואני מודה על הזכות הזאת".

מול הסערה שבדרך

רות הקימה את הסניף במושב בדולח באותה השנה. היא זוכרת התנהלות נורמלית גם כשפצמ"רים נופלים מטרים ספורים לידה, עם או בלי כריזה מטרימה. דבר לא הכין אותה לסערה שעוד תבוא. "עד פסח לא היתה התייחסות מיוחדת לגירוש. זה היה שם ברקע, אבל לא היו לכך השלכות מעשיות. אחרי פסח התחיל הבלגן. היה כאב וחשש גדול. הנוער במושב התחלק בין אלו שהשתתפו במאבק לבין כאלה שלא. מי שהיה חלק ממנו יצא מאוד מחוזק מהשבר הנורא הזה. זה נתן להם תחושת משמעות גדולה".

היא מספרת שהתנועה לא הכינה את הקומונריות להתמודדות עם השבר הנורא, כי היא עצמה לא ידעה איך זה ייראה, ולכן כל אחת מהן עשתה כמיטב יכולתה לפי הבנתה. "כל הזמן ניסינו לחזק את המבוגרים, להרים את הרוח, לתת להם כוח, לעודד אותם, להחזיר להם את התקווה, תקווה שמנותקת מהמציאות, אבל עדיין תקווה", היא חותמת. 

רות נזכרת בשבת שלפני תשעה באב, כשהמשפחה שאירחה אותה עוד דיברה על זה שהמשיח יגיע באותו היום ושהם עוד האמינו. "הם לא ארזו. היה עצב ופחד בעיניים, אבל היתה החזקה. אני באופן אישי הייתי מבועתת. עד תשעה באב גם אני החזקתי את עצמי, אבל פחדתי לבוא במגע עם השבר הזה, פחדתי שלא אוכל להכיל את זה".

והיא באמת לא הצליחה להכיל את זה. רות חלתה, כמעט איבדה את הכרתה ופונתה מהגוש באמבולנס יום לפני הפינוי.

על הפינוי עצמו שמעה מבני הנוער שאותם ניסתה לאסוף כשחזרה לתפקד. היא התקשתה לעשות זאת כי הסניף שהקימה היה יחסית חדש ולא היה בו את הדבק של קהילה מגובשת. "הנוער שוטט ברחובות, להוריהם לא היו תשובות עבורם, היה שם שבר מאוד גדול. הקרקע נשמטה תחת הרגליים: גם הפיזית, גם הנפשית".