לא לעמוד מהצד: כך תזהו סימני מצוקה נפשית בקרב חיילים ומילואימניקים

סימני אזהרה: לא תמיד הם אומרים, לפעמים רק מרמזים

לעיתים נדמה שהכל חזר לשגרה, אבל אצלם בפנים הסערה לא נגמרה. הנה כמה מהסימנים שיכולים להעיד על מצוקה עמוקה, גם אם הם לא נאמרים במפורש:

• התפרצויות זעם, תגובות קיצוניות או אובדן שליטה
• שינויים חדים בהרגלי שינה או תיאבון
• תחושת ריחוק, ניתוק מהחברים או המשפחה
• אמירות על חוסר תקווה, חוסר תכלית או חוסר אונים
• שיתוף במחשבות קיצוניות או אובדניות

גם אדם ש״נראה מתפקד״ יכול להיות בסיכון, במיוחד אחרי תקופה ממושכת של סטרס, אובדן וחוסר יציבות.

מה אפשר לעשות?

הדבר הכי חשוב הוא ליצור קשר ולהקשיב.

• אל תשפטו.הימנעו ממשפטים כמו "יהיה בסדר" - זה עלול לגרום להם להרגיש לא מובנים.
• פשוט תהיו שם.תנו מקום לפרוק. גם שתיקה היא דרך להיות ביחד.
• הודו להם ששיתפו.זה דורש הרבה אומץ לדבר.
• עודדו אותם לפנות לעזרה מקצועית,אם זה מרגיש מתאים - אפשר להציע עמותות כמוער"ן (1201),סהר - סיוע והקשבה ברשת,או טיפול דרך הפסיכולוגים או הפסיכאטרים של הקופה או הצבא.

מיתוס מסוכן: לשאול על אובדנות זה לא מה שמעודד אותה

הרבה אנשים חוששים שאם ישאלו מישהו ישירות "יש לך מחשבות אובדניות?" – זה יכניס לו רעיונות לראש. אבל ההפך הוא הנכון.מחקרים מראים ששיחה כנה ופתוחה על מחשבות אובדניות לא מעודדת אותן - אלא מצילה חיים.

דווקא כשמישהו מרגיש שרואים אותו באמת, שהוא לא לבד עם המחשבות - יש סיכוי שהוא ייפתח, ושאפשר יהיה להושיט לו יד בזמן.

המידע בכתבה ניתן על ידי פרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע״ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין.