"עד שכולם יחזרו הביתה": הפעילים שמקדישים את חייהם לשמירת החטופים בתודעה

כבר כמעט שנתיים - בגשם, בחמסין, ברוחות העזות ובשמש הקופחת - הם עומדים בצמתים. מניפים את תמונות החטופים, זועקים לשחרור של כולם. הדבר שהם הכי רוצים בעולם זה שלא יהיה בהם צורך. "בכל יום אנחנו מאחלים לעצמנו לא להיפגש מחר", מסבירה הדס גרטמן, ממובילות פעילי חדרה והסביבה למען החזרת החטופים.

"אנחנו רק רוצים שהחטופים יחזרו, כולם, ושהמלחמה תסתיים", מוסיפה מרב לרנר, מובילת פעילי חוף השרון. אסף קורן, פעיל בשער הנגב מקיבוץ ברור חיל, מסכים איתן. "עד שזה יקרה, לא נשקוט לרגע, ליום אחד, כדי להשאיר את עניין החטופים בתודעה", הוא אומר. "אנחנו התחלנו ממקום ספוג בדם, ברצח ובהרס, והחלטנו להתמסר ולהיות שם עד הסוף. עד שכולם יחזרו הביתה".

תכירו אותם: הדס גרטמן, מרב לרנר ואסף קורן. שלושה אנשים שונים, בעלי משפחות, גרים בדרום, במרכז ובצפון השרון. מה שמחבר ביניהם הוא האסון הגדול שקרה כאן ב-7 באוקטובר. הם, יחד עם מאות מחבריהם, החליטו שהם לא יכולים לעמוד מנגד.

התגובות בעיקר אוהדות

הם קמו. התייצבו במקומות שונים בארץ, מובילים עצרות תמיכה בחטופים, פועלים כל השבוע למען הנושא החשוב הזה ולא מסכימים להתייאש. נחושים לעשות הכל כדי שזה יסתיים וכמה שיותר מהר.

בישראל יש כיום 50-40 מטות שטח, ובכל מטה יש גרעין של 50-10 פעילים מרכזיים. 2,000-1,500 פעילי שטח קבועים בכל הארץ, וכ-6,000 פעילים באופן כללי.

הדס (59) נוסעת בכל בוקר מחדרה לחיפה, שם היא עובדת בעמותה שמסייעת לנשים הנמצאות במעגל הזנות. כשהיא חוזרת הביתה אחרי הצהריים היא לוקחת את עצמה, את שלטי החטופים ואת האנרגיות הבלתי נגמרות שלה, ומתייצבת עם החברים והחברות שלה בסמוך לכביש 4, ביציאה מהעיר. אי אפשר לפספס את הנוכחות שלהם.

התגובות שהם מקבלים מהסביבה הן בדרך כלל חיוביות. "הקבוצה שלנו מאוד מגובשת. כל היום אנחנו חושבים מה עוד אפשר לעשות, איזה עוד דוכן או עצרת כזאת או אחרת תשאיר את החטופים בתודעה.

"נמצאות איתנו גם קרובות של חטופים, כמו חיותה, הדודה של אלעד קציר ז"ל, וזהבה, הדודה של עמרי מירן. יש לנו גם פעילות שכורזות את שמות החטופים בתחנת הרכבת. בימי שישי אנחנו עומדים בקניון בחדרה עם תמונות שרשרת של החטופים, מקריאים את השמות שלהם ומדברים עם העוברים ושבים.

"היתה לנו תקרית עם אבא של חייל שמשרת בעזה. הוא צעק עלינו שלא נקלל את חיילי צה"ל - דבר שלא עשינו מעולם, כמובן - ואפילו פגע ביד של בת משפחה של חטוף, שחטפה מכה חזקה מאוד. דיברנו איתו והצלחנו להרגיע אותו. אמרנו לו שאין לנו שום דבר נגד חיילי צה"ל, ושאנחנו פה בשביל החטופים ולהציל חיי אדם.

"אנחנו מקבלים תגובות מאוד אוהדות וטובות מהציבור, ורק קומץ ממש קטן שמקללים לעיתים. התגובות מאוד טובות ומחזקות".

הדס וחבריה פועלים כבר שנתיים למען החזרת החטופים, ועושים את זה בתיאום מלא עם מטה החטופים. אני שואל אותה מה מריץ אותה לכיכר ולצמתים, איך היא לא נשברת ומתעייפת.

"ב-7 באוקטובר לכולנו היה אירוע מאוד מטלטל. הבטן שלי התהפכה. הרגשתי שאני חייבת לפעול, לעשות כל מה שאני יכולה למען החטופים. מה זה לעמוד שעה ביום עם שלטים בצומת, לעומת ההורים שיש להם ילדים שם, בסיוט הנורא הזה בעזה? מה זה לעשות ישיבת לילה עם הפעילים המובילים, לעומת החטופים שנמקים שם? לפני שהאסון הזה קרה לא האמנתי שיהיה לי כל כך אכפת ממשהו. זה ממש נכנס לי ללב ולנשמה".

"נשאבתי למטרה הקדושה הזו"

מרב לרנר (54) מרשפון היא דוקטורית לביולוגיה. לדבריה, היא אדם טוטאלי, ואחרי 7 באוקטובר היא החליטה שהיא מקדישה את חייה לעניין החטופים. היא מרכזת את הפעילות של פעילי חוף השרון למען החטופים: קיבוץ שפיים, יקום, געש, בצרה, בני ציון, רשפון ועוד יישובים רבים באזור. הפעילות שלהם מגוונת ומשתנה.

"אנחנו נמצאים על כביש החוף, מקום מאוד אסטרטגי שיש בו הרבה נראות. אנחנו גם אחראים לשילוטים על הדרך הזאת, מפעילים דוכנים בשבתות בחוצות שפיים. אני גם מתנדבת במטה החטופים. נשאבתי למטרה הקדושה הזו של החזרת החטופים, ואנחנו לא נשקוט עד שכולם יחזרו".

היא מספרת שלצד התגובות הנהדרות שהפעילים מקבלים בדרכים, יש גם תגובות מילוליות מעליבות ופוגעות. לצערה הרב, לא אחת נזרקים חפצים לעבר הפעילים מכלי רכב חולפים, אבל היא מדגישה שזה קורה מעט מאוד.

אני שואל את מרב אם זה לא מאכזב שאחרי כל כך הרבה זמן של מאבק ועמידה בכביש ופעילות שלא נגמרת, עדיין המלחמה מתנהלת והחטופים לא בבית.

"יש רגעים שבהם זה אכן קשה. יש רגעים שבהם אנחנו קצת נופלים. אבל מייד קמים. אני חושבת שזו המשימה הכי חשובה שעמדה בפנינו כעם מאז קום המדינה.

"גדלתי בבית של ערכים, של ערבות הדדית. אנחנו עומדים בכביש החוף, אנחנו מתקינים שלטים בגשם ובחמסין, דואגים לציוד לכל פעיל שרוצה לעמוד במקומות שונים בארץ, כדי להזכיר כל הזמן שזה הקיום שלנו. זה החוסן שלנו. כדי להשאיר את העניין הזה בתודעה. זה חייב לעבוד, והם חייבים לחזור. זה יקרה. לא נוותר עד שאחרון החטופים יחזור".

גם המשפחה של מרב מגויסת לעניין. "יש לי ילד בן 18 שעוזר בתלייה, בשילוטים ובהעמסת הציוד ברכב. הוא מצטרף אלי כל שבת, ואנחנו מעמידים דוכן בשפיים. יש לי בת קצינה בצבא, אז היא פחות יכולה להיות פעילה, אבל אני גאה בה.

"במוצאי השבת נסענו להעמיד דוכן התרמה מיוחד בבית חירות, כי היתה שם הופעה. רק כשהגעתי ראיתי ששכחתי ציוד מאוד חשוב. הבת שלי מייד יצאה מהבית והביאה לי את מה שהיה נדרש. היתה להם אמא במשרה מלאה, והם הקריבו אותה", היא צוחקת.

אסף קורן (48) מקיבוץ ברור חיל שבדרום עוסק ברפואה סינית ומטפל בדיקור. הוא מתגורר בתחום מועצה אזורית שער הנגב, שקיבוציה ומושביה ספגו פגיעה קשה ורצחנית ב-7 באוקטובר.

"בסוף, כל האנשים האלה שנרצחו ונחטפו ב-7 באוקטובר הם חלק מסביבת החיים של כולנו. אני חושב שזו בחירה של האנשים לא לעמוד מהצד. אני עושה את המשהו הקטן שלי, אבל ביחד, עם הפעילים הרבים שלנו, אנחנו יוצרים תנועה מאוד גדולה".

המרכז של המרכז של הטרגדיה

הם עומדים ומקיימים עצרת שבועית גדולה בצומת הקשתות בשער הנגב. קורן וחבריו דואגים כל השבוע לציוד כזה או אחר, לכל דגל ומגפון, לכל השלטים והנצחות האסון בכביש הדמים 232.

"העצרת שלנו נערכת במקום שהוא המרכז של המרכז של הטרגדיה הזאת", מסביר אסף. "מה שמניע אותנו ולא נותן לנו מנוח זה העובדה שזה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. קליק ימינה - ואנחנו היינו מוצאים את עצמנו בהתקפת המחבלים ב-7 באוקטובר. אין כאן אדם אחד שלא איבד משפחה, חברים, חברי ילדות.

"אני איש של תקווה. תקווה מגיעה מתנועה וממעשים. אני חושב שדווקא ממעשים שכל אחד במדינה הזאת עושה - כמו להגיע לעצרת, לתלות דגל, להפגין, לשים מדבקה על האוטו, לשתף בפייסבוק - משם מגיעה התנועה, והיא הרבה יותר חזקה מכל דבר אחר".

לפני שאנחנו נפרדים, אני שואל אותם מה הם היו מאחלים לעצמם לשבת הקרובה. השלושה לא מהססים לרגע: "שהחטופים ואנחנו נהיה בבית. כולם".