אמרת שאתה לא רוצה ללכת לעזה, בסוף נרצחת ליד הבית

שעה לפני שהכול קרה עברתי בכניסה הדרומית. ראיתי את הרכב הכחול שלך, זה שתמיד עמד מול השער, ואמרתי לעצמי "שליו פה". ראיתי אותך בחלון אבל התעצלתי להרים יד ולומר שלום. גם אתה לא שמת לב אליי. חשבתי על זה שרזית נורא ושאתה נראה מעולה.

שעה חלפה ושמעתי את הדיווח הנורא – "ירי, רמי לוי, צומת הגוש". דהרתי לצומת, בפלשבקים לרצח של ארי פולד ב־2018. הגעתי עוד לפני שהספיקו לחסום הכול, נכנסתי די בקלות, ואז ראיתי אותך מתחת לשמיכה. לא ידעתי שזה אתה, רק ראיתי מגפיים ורכב כחול קטן שנראה מוכר עד אימה.

אלי הנסון, הרבש"ץ של אפרת, עבר לידי במבט חמור סבר. "אני יודע מי זה?", ניסיתי לגשש. הוא ענה שהוא מכיר אותך, אבל לא בטוח שאני מכיר. ידעתי כבר, ולא רציתי להאמין. "תגיד לי רק אם זה שליו", שאלתי. הוא שתק – שתיקה רועמת, שבלי מילים אמרה הכול. רעידת אדמה בלב.

בשבילי אתה שליו שומר. לא זבולוני או כל מיני קישוטים אחרים. שליו שומר. שרדום למחצה בלילה ומתעורר לחיים בבוקר, עם הזריחה. מחייך חיוך עצום ומתחיל יום חדש.

ההיכרות שלנו היא תוצאה של מלחמת חרבות ברזל, של 7 באוקטובר. בתחילת המלחמה היית מאבטח בכפר עציון ואני לוחם שהוצב במקום. ישבנו יחד לילות, דיברנו, צפינו בסרט. כשחזרתי מסג'עייה ככתב אמרת שקפצת בשבעה באוקטובר, שראית דברים שאסור לאף אחד לראות – ולא פירטת. אמרת שאתה לא רוצה ללכת לעזה. בסוף נרצחת ליד הבית.

במילואים האחרונים, במבצע "עם כלביא", נפגשנו בפעם האחרונה פנים אל פנים. באמצע שבת נסעת מהשער הצפוני לדרומי, שם הייתי כמילואימניק, כדי להביא "משהו מתוק" למאבטחת בצד השני. שאלתי מה קורה עם הלימודים שלך וסיפרת שאתה מתקדם. כמה מילים אחרונות, כיף, שבת שלום, ונפרדנו.

אהבת את העבודה באפרת, זה היה ברור. רזית מאוד, גידלת שפם, והווסט והפוזה של מאבטח היו תפורים עליך. בדרך בחזרה מזירת הפיגוע, מהמקום שבו שכבת, עברתי שוב בצומת אפרת דרום. המאבטחת עמדה בחוץ ובחנה את הרכבים אחד אחד. מבט סתום על פניה. היא כבר ידעה.

הערב קיבלתי תמונה שלך, עם דגלי ישראל והחיוך העצום בשער של אפרת – המקום שממנו יצאת לקניות בסופר מרקט לקראת שבת, שמהם לא שבת. אבל בשבילי התמונה היא של הרכב שלך, הכחול, הקטן, שהגיח כל לילה לתוך כפר עציון, ואתה עם חיוך עצום יוצא וצעק "חנאאאאן, מנשמע". כמה שאתגעגע.