אנו מציינים בדיוק 21 חודשים של מלחמה, זו שנכפתה עלינו על ידי החמאס באותה שבת ארורה ומהר מאוד התפתחה למלחמה רב זירתית, אזורית שהביאה להבשלת תנאים למציאות חדשה, אחרת.
המושגים ניצחון והכרעה מלווים אותנו מיומה הראשון של המלחמה. מושגים שפעם היו ברורים ונהירים הפכו בחודשי המלחמה למושגים חלולים, כאלה שמשרתים בעיקר את אומרם ולא את מהותם.
הניסיון לתאר בתמונה את הניצחון נועד לכישלון, זה ניסיון ששמור לאויבנו ואלה עושים בו שימוש, איראן מציגה תמונות (מרביתן מפוברקות) של תל אביב הרוסה וחוגגת את "ניצחונה" וארגוני הטרור (חיזבאללה וחמאס) מציגים בעיקר את ההרס והחורבן בצד שלהם, ואת היותם מגיני העם היחידים כ"נצחונם" שלהם, ואילו בישראל עסוקים בחיפוש אחר הניצחון הגדול/המלא/המוחלט בעזה.
אפילו המלחמה הקצרה והתכליתית מול איראן פתחה בשבוע האחרון מאז סיומה מחול שדים סביב אופן סיומה ומידת הצלחתה – האם השמדנו את פרויקט הגרעין האיראני? האם הסגנו אותו לאחור חודשים או שנים?
האם נותר בידי איראן חומר מועשר מספק להמשך תהליך ייצור הפצצה? האם נותרו בידיהם מספיק טילים בליסטיים שמאיימים על תל אביב היום בבוקר? האם הנזק לאתר פורדו הוציא אותו מכלל פעילות או שהוא בר שיקום? אפשר להאריך בשאלות שיותירו ספק וסימני שאלה לא פתורים.
ניצחון אחר
אני מציע "ניצחון אחר", ניצחון שיימדד לפי המטרות והיעדים שהוגדרו למערכה/מבצע/פעילות , ניצחון שיימדד בתנאים ובאופן שהוא מביא לשיפור ושינוי המציאות. ניצחון לפי הגדרות ומדדים אלו לא ייבחן בחיסול המנהרה האחרונה, התשתית האחרונה או הריגת המחבל האחרון בחמאס או בחיזבאללה. הניצחון גם לא יימדד בתמונות כאלה או אחרות, והוא גם לא יגרור לשיח בלתי נגמר שתלוי בעיקר בדוברים ובאינטרסים שלהם, מבית ומחוץ.
אם נאמץ את ההגדרות האלה, לא רק נרדוף אחרי תמונות הנצחון והגדרות שאין להם תכלית, אלא נוכל גם לסיים מלחמות עם פחות ויכוחים ויותר הבנה על מצבי הסיום. ההכרעה מושגת בשדה הקרב והניצחון במגרש של המעשה המדיני, השילוב בין השניים שהיה נכון לפני מעט פחות מ-200 שנים כפי שהגדיר קלואזביץ,"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", המטרה הסופית של המלחמה היא לא רק הכרעה צבאית, היא גם השגת יעדים וניצחון מדיני. היה נכון אז, נכון גם היום.
איך משנים את המציאות
אחרי 21 חודשי מלחמה ניתן לראות בסקירת האיומים והאויבים כי הושגו הישגים צבאיים חסרי תקדים – חיזבאללה (שעדיין נותר עם כוח ויכולת) הפך לשחקן משני במדינת לבנון, ארגון מוכה שנתקף על ידי צה"ל מדי שבוע ואיננו מגיב (מעיד יותר מכל על השינוי שחל על הארגון).
אליו מצטרפים גם חמאס (שנותר עם יכולת שיורית בלבד) שאיבד כמעט את כל כוחו וארגונו הצבאי, שהביא חורבן והרס על עזה, וסוריה שהחליפה את שלטון אסאד בהפיכה מהירה ובלתי צפויה ומצהירה על כוונותיה להצטרף למעגל ההסכמים עם ישראל (נצטרף לעשות זאת באופן מושכל, מדורג עם מנגנוני בקרה סדורים).
בינתיים דחקה את איראן מאדמתה (שזה לכשעצמו הישג שישראל ניסתה לעשות באמצעים צבאיים כמעט עשור ולא בהצלחה מלאה) ואיראן שעדיין בוחנת את השפעות ומשמעות המלחמה עם ישראל, ומתחילה להתוודע להיקף החדירות המודיעינית, היקף הפגיעה והנזק בפרויקטים הצבאיים (גרעין ונשק בליסטי).
כל ההישגים האלה יירדו לטימיון ונתחיל לראות כרסום במעמדם אם לא נדע לסגור ברגל המדינית המשלימה – סיום המלחמה בעזה, החזרת החטופים, הרחבת ההסכמים עם מדינות האזור במעגל הראשון בעדיפות ראשונה, סוריה, סעודיה ולבנון ואחרי זה לחלום על עוד מדינות שיהיו חלק מהתהליך הגדול.
לעבור ממעגל העימותים והמערכות הצבאיות למעגל הצמיחה ושיתופי הפעולה. לא שנחדל מהצורך להגן על גבולותינו, לא שהאיומים יפסקו באחת, ובוודאי שנצטרך להמשיך ולהילחם עם הטרור. אך זה יהיה מתוך מיקוד, איזון ומידתיות.
זה הזמן לשינוי המציאות, בשלו התנאים, גדולים ההישגים הצבאיים. זו העת למנהיגות מדינית ולאומית. אולי אין תמונות ניצחון, אבל יש תמונה אחת שכל ישראלי באשר הוא משתוקק לראות, ואלה תמונות החטופים בחיים משתחררים מידי החמאס בעזה.
הכותב: תת אלוף (מיל) צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
