ביקור ראש הממשלה בניר עוז: כף רגלו דרכה, אך הלב נותר רחוק

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע היום לניר עוז. לקחו לו 636 ימים כדי להגיע למקום שבו התחולל טבח, שבו משפחות נרצחו ויקיריהן נשדדו מהן, קהילה שלמה רוסקה והחיים הפכו לפצע פתוח. אך מה המשמעות של ביקור כזה, כשהוא מתרחש ללא לקיחת אחריות, ללא חשבון נפש, ללא כאב?

נתניהו מגיע כעת לניר עוז לא מתוך ייסורי מצפון או חרטה על הכישלון העצום במשמרת שלו, אלא מתוך אינטרס פוליטי ברור. גם אנחנו, שמואשמים תמיד בנאיביות, יודעים זאת. בינתיים, הקיבוץ כולו, ואיתו הדרום כולו, נותרו בני ערובה. בני ערובה של חמאס, אך במידה לא פחותה – בני ערובה של ממשלת ישראל. אותה ממשלה שאפשרה לחמאס להתחזק, שהפכה את חיי התושבים להפקר, ושהזניחה את האזור עד הטבח הנורא ב-7 באוקטובר.

בעולם אחר, חוקרות הטראומה דייוויס ופראולי (2015) מתארות את הדינמיקה הקבועה שבה הילד שהופקר להתעללות במשפחה עדיין מצפה להכרה, לתיקון מההורה המתעלל. כך גם אנחנו, תושבי ניר עוז, עדיין מחכים להכרה ולתיקון. אך נדמה שהביקור של נתניהו הוא ההפך מתיקון. הוא הצגה חלולה שבה אף אחד לא לוקח אחריות, אף אחד לא מכה על חטא. ראש הממשלה בא, אך ליבו נותר רחוק.

חלקנו עדיין צועקים בכל הכוח: “מי שהפקיר – חייב להחזיר”. אחרים, כמוני, חוששים עמוק בפנים כי מי שהפקיר – לעולם לא יחזיר. תמיד ישאיר אותנו, את מדינת ישראל כולה, "כפסע" מהחזרת כל אהובינו, כפסע מניצחון מוחלט שאינו קיים כדי לשמר אותנו במלחמת נצח ובהמשך שלטונו.

המציאות היא שניר עוז ניצבת היום במצב בלתי אפשרי: הקיבוץ הקטן שלנו הוא קהילה חזקה, אבל פצועה מאוד. כל הקיבוץ מורכב ממשפחות נרצחים ומשפחות חטופים, שורדי טבח. קהילה שכולה שרוצה לקום ולהיבנות.

מצד אחד, איך נוכל שלא לזעוק מול מי שביקורו כאן מחלל את זכר הנרצחים וביניהם בני משפחתי? 636 ימים בהם ראש הממשלה בורח מהשאלות הקשות ביותר: איפה היית ב-7/10? איפה היית 636 ימים מאז?

איפה מי שהפקרת ולמה הם עדיין בעזה?

מצד השני, אהובינו שם! מי יכול לוותר על התקווה? איזו זכות יש לנו לוותר על השפעה, או אפילו על אשליית השפעה כשדוד ואריאל קוניו נחנקים במנהרות? כשאיתן הורן ומתן צנגאוקר נאבקים על בריאותם? כשתמיר מוטל באדמה רעה וכשזלמן וקופר, מקימי המדינה והקיבוץ, הושארו מאחור?

אז מדוע בכל זאת הביקור התאפשר?

כי אי אפשר לוותר על התקווה. פשוט אין לנו את הפריבילגיה הזו.

יש עדיין חמישים חטופים וחטופה בעזה. תשעה מהם מניר עוז. ועכשיו שימו את עצמכם לשנייה מייסרת בנעליים האלו: האדם שיכול להורות על החזרתם של כולם היום, מציע להפגש עם מי שיעשו הכל כדי להציל את אהוביהם. הייתם מסרבים? אז אנחנו בוחרים לשתף פעולה עם התקווה, קלושה ככל שתהיה, להצלת אלו שעדיין נמצאים בשבי. אין דבר חשוב יותר מהחזרתם.

כל המתחים גלויים, כל הזעקות נשמעות, ונתניהו – כהרגלו – יודע היטב כיצד ללבות את המתחים הללו ולהשתמש בהם לטובתו הפוליטית. אנחנו יודעים שכולנו פיונים על לוח ובכל זאת בדילמת האסיר הנוראית הזו, אנחנו בוחרים בהשתתפות על פני הימנעות.

היום הוא גם יום ההולדת שלי. יום הולדת ראשון ביתמות טוטאלית. יתמות שאין בה שום דבר טבעי. אבי רמי נרצח בטבח, אמי חנה נחטפה ושוחררה ומתה בייסורים מהשלכות השבי, אחי אלעד נחטף חי והיה צריך לחזור בחיים, לו ראש הממשלה הזה ממש היה חותם על הסכם שמחזיר אותו בזמן. אבל זה לא קרה ואלעד נרצח בשבי.

היום, המשאלה שלי ליום ההולדת פשוטה וכואבת: שמי שהפקיר – יחזיר. היום ואת כולם, בלי בדל של סלקציה. ולאחר מכן, שיפסיק לברוח מן האמת, יעמוד בפני ועדת חקירה ממלכתית ויפנה את מקומו.

"אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר" כתב דוד אבידן, על כל הנסיונות למחות כתם באמצעים בוהקים. הסוף ידוע.

אין תיקון בלי הכרה. אין ריפוי בלי צדק. אין יום הולדת שמח בצל הפקרת יקירינו.