אתמול לפני 40 שנים: יום שבת 29 ביוני 1985. ימי הלינה המשותפת. אני, ילדונת בת 21 בהיריון ראשון. תורנית שמירה בבית התינוקות עם משה ויפה אדר. משה ואני מפקירים את השמירה לטובת נסיעה לבית החולים. כעבור שעתיים מגיח לעולם, בלידה מוקדמת מהצפוי, תמיר - בננו הבכור.
תמיר - נכד בכור ליפה, יורם ופסיה, דור שלישי ונכד הראשון לבית ניר עוז, אמור היה לחגוג מחר בבוקר יום הולדת 40 בחיק המשפחה, בטיול, בחופשה, בפאב עם החברים, שחלקם אינם איתנו. אבל תמיר לא בחופשה, לא בטיול, לא עם המשפחה ולא עם החברים - תמיר לא כאן.
עם לידתו, תמיר הפך אותי לאם ואותנו למשפחה. דרכו למדתי על עצמי, למדתי מהי אהבת אם - אותה אהבה שקורעת אותי מבפנים כבר 633 ימים.
לא פעם אני תוהה אם באמת יש בעולם סימנים לעתיד לקרות. האם תמיר נולד קודם זמנו כי בבוא היום יפרד טרם זמנו? עם לידתו המוקדמת, תמיר הרוויח חודש בחייו - ועם הפקרת היישוב ב-7 באוקטובר, הפסיד עשרות שנים שבהן היה צריך עוד להתהלך בינינו. מאזן רווח והפסד קשים ולא הוגנים.
אני זוכרת שהגענו מהפגייה לבית התינוקות הישר לידיה המסורות של דיצה היימן - מטפלת התינוקות אז ופדויית שבי היום. בחיוך ועיניים בורקות היא פסקה: זה הקטן גדול יהיה. דיצה צדקה. תמיר גדל לילד ואדם מלא חיות, אוהב לטייל, חייכן, עם עיניים גדולות וסקרניות וריסים ארוכות ארוכות. קראתי לו היפהפייה הנמה.
תמיר, כשמו כן הוא - תמיר. בגובהו, בויופיו, ילד של חופש וטבע ומרחבים, שמהיום הראשון שניתן היה להושיבו על כיסא האופניים היינו נוסעים לשדות לבקר את אבא, ותמיר היה מאושר. מאז, תמיר התאהב בריח האדמה, במגע הרגבים, בהוצאת תפוחי אדמה וגזר בידיים, בלחקור צמחים וציפורים ובלמצוא צב ולהיות מאושר. כל שעשה בילדותו, עשה עם ילדיו בבגרותו.
בצניעותו הרבה והערכתו לפשטות החיים, תמיר מאוד העריך את תאריך הולדתו והיה אומר שאינו זקוק למתנת יום הולדת, שהרי קיבל כמתנה את החופש הגדול.
בצבא התעקש להתגייס לגולני, הצטייד ברוח לחימה שיצא איתה בבוקר 7 באוקטובר, סיים שירות כלוחם מצטיין ובעיקר אמר כי שמח להגיע לגולני ולהכיר את המגוון של עם ישראל.
תמיר, שהגה את המשפט "החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם" ועל דלתו היה תלוי סטיקר "כאן לא מקטרים", תמיד אמר תודה על מה שיש, על משפחה אהובה ועבודה טובה. כך חי בפשטות במובן העמוק של המילה, בחיבור לאדם ולאדמה, לחקלאות ולאנשים, לחינוך ולנפש האדם, למשפחה שממנה בה וזו שאותה בנה לעצמו עם הדס, אסף ונטע - מתוך רגישות ותבונה על תהליכים פנימיים שראה את המציאות נכוחה ותמיד טען ושאנחנו מייצרים לעצמנו את המציאות בה אנו חיים. למדתי ממנו כל כך הרבה - היה לי בן וחבר ומורה.
שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר, תמיר אמר לי: "אמא, אני מודאג. הגדר רותחת וצה"ל לא מגיב". כאילו צפה את הבאות. בבוקר השבת השחורה יצא תמיר ראשון כי האמין - האמין בצבא, האמין בקהילה, האמין בשייכות, בערבות.
בממ"ד הוא הותיר את הדס, את אסף ואת נטע. "שתי דקות ואני חוזר", כך אמר לאסף שעדיין, אחרי כל הזמן הזה, שואל: "אבל למה הצבא לא הגיע?"
במשך שעתיים וחצי תמיר נלחם על הגנת ניר עוז עם קומץ חברים, מעטים מול רבים. הוא נלחם על הבית שבו נולד וגדל ואהב כל כך, הבית בו הדביק באהבתו את הדס, שביחד בחרו לבנות ולקבוע את ביתם בניר עוז ולגדל את הדור הרביעי שם. הם לא ויתרו על הבית גם בימים בהם לא היה קל ביטחונית וקהילתית והוא בחר להישאר ולתרום.
תמיר היה חבר בכיתת הכוננות ובהנהלת החינוך. בשם האחריות והערבות הוא יצא ושילם מחיר. יצא והפסיד עשרות שנים שהחודש בו הקדים לצאת לעולם לא יאזנו את ההפסד.
תמיר הפסיד ללוות את נטע לגן חובה ולכיתה א' ולצפות בה גדלה בחן ובחכמה. הוא תמיד אמר עליה שהיא תנהל את העולם - אני צופה בה וחושבת כמה תמיר היה זה שצריך לצפות בה ולחייך.
תמיר הפסיד לשחק עם אסף כדורגל, לאהוד ביחד את מכבי ת"א, ללוות אותו לבית ספר חדש, לסיים איתו כיתה ו', לנסוע איתו לטיול בר מצווה בספארי ולהנות לראות אותו גדל ודומה יותר ויותר לאבא.
תמיר הפסיד להמשיך לאהוב את הדס ולחגוג איתה 10 שנות נישואין, לצאת לחופשה שהיתה מתוכננת ולבנות את ביתם.
תמיר הפסיד להיות אח בכור לשלושת אחיו שעם כל אחד מהם היה לו קשר אחר ומיוחד, אוהב ומכיל ונותן פינה של קשב ושפיות, שיח כנה ולא שיפוטי והרבה הומור משחרר.
תמיר הפסיד להיות לנו לבן, להמשיך להיפגש עם אבא בשדה ולחלוק שיח חקלאים, ואיתי שיח על חינוך והורות. הוא הפסיד להיות לי לבן, כפי שאיחל לי כשצפה בי סועדת את אמי ואמר: "אני כל כך גאה בך, אמא. אני מאחל לעצמי להיות לך לבן כמו שאת להורייך".
תמיר הפסיד להיות נכד נוכח לסבים וסבתות אוהבים שאמר לסבא יורם: "כל עוד אתה בניר עוז אני איתך".
את כל זה תמיר הפסיד, אך אנחנו הפסדנו הרבה יותר - הפסדנו אותו לצידנו. כבן, כנכד, כאח, כבן זוג, כאבא, וכחבר.
כמה הפסדנו את שיחות העומק והחכמה שתמיד פישטו את החיים המורכבים. כמה הפסדנו שהיום אני עומדת כאן ומדברת על תמיר במקום להכין לו אלבום ליום הולדת 40. כמה שהעולם הפסיד אדם כן וישר, ערב חברתית, חכם ומצחיק, רציני ושטותניק, רגיש ומחוספס, אוהב אדם באשר הוא, שנכנס הביתה הורגש שובל של משב רוח רענן, עם חיוך ענק ועיניים בורקות.
כל זה נקטע במחדל 7 באוקטובר - הפקרה שהחלה שנים קודם ונמשכת כבר 633 ימים. לעולם לא תהיה כפרה ומחילה על האבדן העצום, אבל חייב להיות תיקון והוא השבת החטופים כולם בהסכם כולל והפסקת המלחמה, שממשיכה לגבות קורבנות ולהרחיב את מעגלי השכול. שנוכל להתחיל את השיקום האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי.
אני זועקת לקדושת האדם באשר הוא, לחי ולחלל, לחיים בכבוד ולקבורה ראויה ומנוחת עולמים. השיח על החללים נדחק לשוליים ולא אוכל לקבל מחיר נוסף לאובדנו של תמיר - יש להילחם עליו כפי שהוא נלחם עלינו. זו זכות וחובה.
תמיר היה חי ותוסס, עולם ומלואו, שהשאיר אחריו מעגלי חיים רבים. הוא היה חבר אמת - אחראי וערב לחיי אחרים. הוא חי ופועם בתוכנו כל רגע, כל שניה. נוכח במלוא חיותו - כל שנדרש זה להשיבו. שאוכל לעמוד ולומר לו: "תמירי, אתה קורבן של תיקון, של עולם טוב יותר". התיקון הכרחי למעננו ובעיקר למען ילדיו - שהם הדור הבא של מדינת ישראל. ללא תיקון זה הוא יהיה קורבן שווא ואל לכל אחד מאיתנו לאפשר זאת.
אני כואבת את אובדנו של תמיר וכל כך גאה בבוגר שגדל להיות. אני מנוחמת בידיעה שדיברנו על הכל בפתיחות, באהבה ובגאווה הדדית, שהקפדתי לומר לו עד בלי די כמה אני אוהבת אותו וגאה בו. תמיר נפל בקרב על הבית שיישאר לנצח ביתו שלו ושל ילדיו בכל מקום בו הם ילכו הם יישארו ניר עוז - כי שם הם השאירו את אבא ולשם ישיבו אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו