631 ימים בשבי: המוני ישראלים הגיעו הערב (מוצ"ש) לעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים בתל אביב, בקריאה לעסקה שתשחרר את 50 החטופים והחטופה ענבר הימן. הדברים מגיעים לאחר שבשבועיים האחרונים לא התקיימו עצרות גדולות לשחרור החטופים זאת לאור הגבלות פיקוד העורף והמלחמה מול איראן.
"אם היינו חיים במדינה שבה המנהיגים זוכרים שהם עובדים בשבילנו - המלחמה בעזה הייתה מסתיימת מזמן. היינו מצילים חיילים גיבורים, היינו מצילים חטופות וחטופים", פתחה עינב, אמו של מתן צנגאוקר. "אבל אנחנו לא חיים במדינה כזאת. אנחנו חיים במקום שבו שיקולים פוליטיים גוברים על ערכים אנושיים. שבו האמת נקברת עם המתים. שבו אחיות קטנות צריכות להפוך ללוחמות, כי אין מי שיציל את אחיהן מהשבי".
"אנחנו נוכל לקום מההריסות ומהשברים - רק כשהחטוף האחרון יחזור הביתה. וכשמתן שלי יחזור, כשכל מי שנשכח ונותר שם יחזור, אנחנו נכתוב מחדש את החוזה. חוזה שלא ייכתב בדיו - אלא בדמעות וכאב, ובדם הנופלים, ובאהבה עצומה. חוזה שבו חיים של ילד אחד יהיו יקרים יותר מכל רווח פוליטי. חוזה שבו אף אחד לא ישכח לעולם שמי שמנהיג, גם אחראי"
"אנחנו נתחיל לבנות מההריסות של המלחמות, נחבר מחדש את הקרעים שנוצרו. נגיע לחקר האמת ונחבק את משפחות השכול. אנחנו נשקם ונרפא את המדינה האהובה שלנו. נבנה כאן מדינה טובה יותר - עבורנו, עבור הילדים שלנו, עבור מי שכבר לא ישוב - אבל בזכותו נמשיך. כי העם שלנו ראוי ליותר. כי למתן שלי מגיע את הטוב ביותר".
"ואני מאמינה בכל ליבי שהרגע הזה קרוב. קרוב יותר מתמיד. ואני מבקשת מכם אל תרפו, אל תוותרו על החטופים, עלינו המשפחות ועל המדינה האהובה שלנו. אנחנו צריכים להמשיך עד שאחרון החטופים יחזור. עד שכל 50 המשפחות יזכו לסגירת מעגל. ואז - נתחיל לשקם".
רובי חן: "צריך ואפשר להחזיר את כולם"
רובי חן, אביו של איתי חן פתח את דבריו בהתייחסות לשבע המשפחות "שהצטרפו השבוע למעגל השכול" - במהלך המלחמה עם איראן. "כולנו לב שבור אחד", אמר.
"אני עומד כאן הערב לא רק כישראלי אלא כאבא. איתי חן, הבן שלי בן 19, לוחם אמיץ מצוות פרץ בשריון, נשלח לקרב ממוצב נחל עוז על גבול עזה - והוא בשבי כבר עשרים חודשים במקום להיות משוחרר מצה״ל ובטיול בחול עם חברה שלו".
"באתי לכאן לא כדי לשאת עוד סיסמאות, אלא כדי לומר אמת ברורה: צריך - ואפשר להחזיר את כולם. אחרי הניצחון מול איראן וחיזבאללה – ניצחון של עמידה, אחדות וגבורה - הגיעה השעה לעצור. לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. לא ככניעה, אלא מתוך צו מצפוני כיהודים: להחזיר את כל החטופים - כולם, גם במחיר עצירת הלחימה הנוכחית בעזה".
"עשרים חודשים של לחימה גבו מחיר כבד מכל אחד ואחת מאיתנו. אבל דווקא עכשיו, כשהאיומים הגדולים נוטרלו, יש לממשלת ישראל הזדמנות לבחור בהחזרת האמון שאבד ובשיקום, להחזיר את החיילים שאמא תוכל שוב לחבק, להחזיר את המילואימניקים לנשים ולילדיהם שמחכים להם, להחזיר את החללים החטופים לקבורה ראויה – ולהחזיר את המדינה למסלול של שפיות. החזרת החטופים היא אינטרס לאומי. היא לא מתנה לאויב – היא חוב מוסרי, ערכי, ציוני. מדינה ששולחת לוחמים - מחויבת להשיב אותם, החיים והחללים".
"כבר הוכחנו את כוחנו בשדה הקרב. עכשיו נוכיח את כוחנו כאומה מוסרית, אחראית, ואור לגויים. מאחורי כל צעד שלי בעולם, כל פגישה עם מנהיג, מסתתרת עייפות גדולה. עייפות של אבא שלא מצליח לישון בלילה. אבא שנסע כבר לכל מקום שאפשר - אבל חוזר שוב ושוב בלי איתי. אני עייף מהטיסות, מהדיפלומטיה, מהמאבקים - אבל אני לא אפסיק. כי יש לי חוב אישי לבן שלי: להחזיר אותו הביתה.
"ומכאן אני פונה אליך, ראש הממשלה בנימין נתניהו: זה לא ויתור - זו מנהיגות. זה לא פחד - זו נאמנות לערכי היהדות. זו השעה לפעול – בלי חשוב על שיקולים פוליטיים ומה בן גביר יעשה.כולנו יחד, נמשיך לזעוק – היום לא רק שאפשר, היום צריך. עכשיו".
שרון אלוני-קוניו: "הבנות שואלות בכל לילה מתי אבא חוזר"
שורדת השבי שרון אלוני-קוניו, אשתו של דוד קוניו הוסיפה: "אני עומדת כאן היום, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתוק. ב-7.10.2023, באסון הכי נורא שקרה לעם ישראל, בעלי דוד, אני, והבנות שלנו אמה ויולי – אז בנות שלוש – נחטפנו לעזה. התאומות ואני שוחררנו אחרי 52 ימים של פחד, חושך, והשפלה. דוד נשאר שם. הוא הושאר שם. מאחור. רחוק ממני, רחוק מהבנות שלו, רחוק מהבית. ביום רביעי הקרוב, הבנות שלנו, אמה ויולי, יציינו יום הולדת חמש".
"שתי ילדות קטנות טהורות ותמימות. ועם כל התמימות שיש להן – תמימות ששמורה רק לילדות בגילן, הן כבר יודעות שאבא שלהן גם השנה כנראה לא יהיה ביום ההולדת שלהן. לא יגיד להן מזל טוב, לא ירים אותם על כסא, לא יחבק ויגיד מזל טוב. כשאשים מולן את עוגת יום ההולדת שלהן, עם הנרות הדולקים, הן יבקשו את אותה משאלה שהן ביקשו ביום הולדתן הרביעי: הן יבקשו שאבא יחזור מעזה".
ואז, אולי, הן יסתכלו אלי וישאלו אמא, נכון בגלל שזאת משאלה של יום הולדת היא תתגשם?", ואני שוב אביט בהן בעיניים דומעות, ותשובות – אין לי. בכל לילה אני מלבישה אותן בפיג'מה, מסרקת להן את השיער, קוראת להן. בכל לילה הן שואלות אותי, שוב ושוב, את אותה שאלה: "אמא, מתי אבא חוזר?". ותשובות אין לי. ואני שואלת אתכם – למישהו פה יש תשובה בשבילי? בשביל הבנות שלי? איך ייתכן שעברו כמעט שנתיים – ודוד, אהוב לבי, האבא של הילדות שלי – איך הוא עדיין שם"?
"הילדות זוכרות את דוד, אבל כמו כל זיכרון גם הוא הולך ומתרחק, הולך ומיטשטש. ואני לא מוכנה שדוד יהפוך לזיכרון. כי דוד חי. ואני צריכה אתכם איתי, איתנו. אני צריכה שהקול שלי יהפוך להיות הקול שלכם. שתילחמו איתי! שלא תתנו לזה לקרות בעוד יום. בעוד שבוע. בעוד חודש. כי אפשר להחזיר אותו. אותו ואת כל החטופים. ועכשיו. לא בעיסקה חלקית, לא בשלבים, לא בפעימות – את כולם. ועכשיו".
"הגיע הזמן. סיימנו את המערכה באיראן בהסכם. סיימנו את המלחמה בלבנון בהסכם. זה הזמן לסיים את המלחמה בעזה – בהסכם. הסכם שיחזיר לכאן את כולם – את החטופים לביתם, את החללים לאדמתם, את החיילים למשפחותיהם, את דוד שלי לבנות שלו ואלי.
"ואני מבטיחה לך, דוד, ולכם, ולכולם – אני לא אוותר עליכם, אתם לא תוותרו עליהם. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. זה הזמן להחלטות אמיצות, נכונות, היסטוריות. זה הזמן לעצור את המלחמה ולהביא לכאן את כולם עכשיו.
אילן דלאל: "עסקה אחת על כולם, ללא סלקציות"
אילן דלאל, אביו של גיא גלבוע דלאל שיתף: "לפני 20 חודשים גיא יצא למסיבה עם כמה מחבריו הטובים, לרקוד, ליהנות ולחגוג את החיים. אף אחד מהם לא חזר הביתה. גיא ואביתר נחטפו לעזה וכל חבריהם נרצחו באכזריות.
לפני 4 חודשים קיבלנו אות חיים אחרון כאשר חמאס פרסם סרטון של גיא ואביתר בתוך רכב צופים בחבריהם עומר וטל שהיו מוחזקים יחד איתם בתוך המנהרות כאשר הם משתחררים לחופשי וחוזרים למשפחתם ולחייהם. הם נראו רזים, חיוורים, מבולבלים ומתחננים על חייהם.
זועקים לעזרה מעם ישראל שמישהו ישמע ויוציא אותם מהגיהנום, נתנו להם לראות שמיים ולנשום אוויר צח בפעם הראשונה לאחר כשנה רצופה במנהרות. נתנו להם לראות איך נראה החופש ולאחר מכן החזירו אותם לגיהנום. להמשך הרעבה, התעללות והשפלה יומיומית.
זוהי מנת חלקם של כל החטופים החיים שכולם נמצאים במצב נפשי קשה ומצב בריאותי שהולך ומדרדר מיום ליום. מעונים וסובלים כבר עשרים חודשים. החטופים החללים בסכנה שיעלמו בעזה ויהפכו לרון ארדים. בזמן הזה, מלחמות התחילו ונגמרו. ורק המלחמה בעזה נמשכת ונמשכת ולא רואים את הסוף. ואני שואל את עצמי מה לעזאזל קורה פה? בלבנון לקח לנו בערך שבועיים לחסל את צמרת חיזבאללה ולהשמיד את רוב הנשק שהופנה כלפי ישראל.
בסוריה לאחר נפילת המשטר לקח לנו פחות משבוע לחסל ולהשמיד את כל הנשק ואמצעי הלחימה שהיו בידי הצבא הסורי. באיראן הגדולה לקח לנו 12 יום לחסל את כל צמרת הפיקוד, את רוב מערך הטילים ואת אתרי הגרעין, ובכל פעם הלכנו להפסקת אש והסכם ללא ניצחון מוחלט.
ובעזה עדיין המלחמה נמשכת. המודל שמיושם בלבנון וסוריה שישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול מול כל התארגנות טרור נגדה. יכול לעבוד גם בעזה . אין צורך להחזיק כוחות בתוך בשטח כאשר אין לחימה. הדשדוש במקום הוא האויב הכי גדול שלנו.
מדינת ישראל היא מעצמה אזורית חזקה ויכולה להכריע צבאות במהירות. אבל בעזה התחילה מלחמת גרילה, כזאת שכל טרוריסט קטן שמקבל 100 דולר יכול להתגנב לנגמש, לזרוק בפנים מטען ולהרוג חיילים. וזה מה שקרה גם השבוע.
לצערי, ככה תראה המערכה אם היא תימשך. מתחילת החודש נהרגו בעזה 20 חיילים, 20 הלוויות. עוד 20 בתים שבורים ומרוסקים. מכאן אני מבקש לשלוח תנחומים בשמי ובשם כל עם ישראל למשפחות הנופלים הגיבורים, אנחנו מחבקים אתכם וכואבים יחד איתכם.
לאור הישגים כבירים ונכונות של העולם להיות מעורבים בסדר אזורי חדש, מדינת ישראל ניצבת בפני הזדמנות להסכם כולל שיחזיר את כל החטופים הביתה, החיים והחללים.
וגם יחזיר את חיילנו הביתה סוף סוף. הנטל על החיילים בעזה הוא כבד וקשה והופך להיות בלתי נסבל. אין צורך להמשיך להילחם ולסכן חיי חיילים כדי לשחרר חטופים.
צריך לשחרר אותם בעסקה. זאת הדרך היחידה לשחרר את כולם. עסקה אחת על כולם, ללא סלקציות, בלי להשאיר אף אחד מאחור.
אני פונה לממשלת ישראל. זה הזמן לקבל החלטה אמיצה אנושית יהודית ומתבקשת. זה הזמן למנף את כל ההישגים הכבירים לכדי עסקה כוללת ורחבה ולהחזיר את ילדינו, אחינו ואחיותינו הביתה. אנחנו צריכים אותם ומחכים להם כדי להתחיל להשתקם. כי אין שום ניצחון ללא חזרת כל החטופים הביתה".
לירי אלבג: "המחבל לוקח את הסכין ואומר 'עכשיו תראו את עזה מלמטה'"
שורדת השבי לירי אלבג נאמה במלוא חמישה חודשים לשחרורה משבי חאמס. במהלך דבריה שיתפה בעדות חדשה על ימי השבי. לידיעה המלאה
"עוברים דרך חורים בקירות - מבית לבית - עד שמגיעים למבנה מוזר, משהו בין מסגד ריק לספרייה נטושה. בחדרון קטן: שני כיסאות ירוקים, מיטת-יחיד עם מצעים מלוכלכים, מזרן שטח על הרצפה, ובקבוקי מים. על אחד הכיסאות מונחת סכין קצבים ענקית. הלב שלי נשמט. המחבל לוקח את הסכין ואומר: ‘ראיתן את עזה מלמעלה - עכשיו אתן יורדות לעזה התחתית. השטיח מורם, בור באדמה, סולם שבור".
"אני יורדת אחרונה. במנהרה הצרה אנחנו פוגשות כלוב 2×2 מטר, גובה 1.60 מטר. שם כבר מחכות אגם (ברגר) ורומי (גונן). אנחנו מתחבקות, בוכות, מנסות לסדר מקום. רבע פיתה, תמר וחצי קערת אורז ליום. הותר לנו ללכת רק פעמיים ל‘שירותים’ - חור ברצפה במרחק 800 מטר מהכלוב".
בהמשך שיתפה כי כעבור יומיים הצטרפו אליהן דפנה ואלה אליקים. "ילדות! המומות, אילמות מרוב פחד. יום אחריהן אמילי. ימים נוראיים. בקבוק מים של ליטר לשש בנות. שקית קרועה עם מברשות שיניים, תחבושות, מסרק, גומיות, דיאודורנט ריק, מראה קטנה, וקלפים שהשגנו. זו אינה עלילה מסרט; זו מציאותם של חמישים בני-אדם שאנו מחויבים להשיב. זאת המציאות של החטופים! אפילו יותר נורא מזה! הם סופרים לא רק ימים אלא גם בקבוקי מים, רבעי פיתות וחורים בקיר. כל שניה שם זה נצח. אנחנו זו התקווה שלהם, אנחנו זה הקול שלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו