"בעוד עשור בית שמש תהיה הריביירה של מדינת ישראל", פורס בפניי את חזונו שמואל גרינברג, ראש עיריית בית שמש. "נהפוך את העיר לפנינה, כזו שכל הציבורים ירצו לבוא אליה – חרדים, דתיים-לאומיים וחילוניים".
ראיון עם ראש העיר בית שמש שמואל גרינברג | יוני ריקנר
"חזון שאפתני", אני מגיב, ולא יכול שלא להתייחס לנתונים הדמוגרפיים של העיר מהשנים האחרונות, שמצביעים על מגמה הפוכה לגמרי; מתוך כ-180,000 תושבים, מעל ל-70% הם חרדים, כאשר השאר הם חרדים-לאומיים, חילוניים או משתייכים לקבוצות אחרות, קיצוניות, דוגמת "נטורי קרתא" שכלל לא מכירים במדינת ישראל.
מעיירת פיתוח שהוקמה בשנות ה-50 של המאה הקודמת וקלטה לאורך השנים עולים מצפון אפריקה, אתיופיה ואיראן ובהמשך גם עולים רבים מברית המועצות ומארצות הברית – בית שמש התפתחה לכדי מעצמה דמוגרפית, שמובילה בגידול האוכלוסייה שבה לאורך השנים: בשנת 1995 מנתה העיר פחות מ-25,000 תושבים ואילו כיום, העיר הכפילה את אוכלוסייתה פי למעלה משבע פעמים. ובכלל, העובדה כי העיר נלקחת בחשבון בטבלאות הסטטיסטיקה יחד עם הערים הגדולות במדינה, היא לכשעצמה ההוכחה הטובה ביותר לכך שהעיר הולכת ותופחת בקצב מסחרר.
המהפך של בית שמש לכדי זו שאנו מכירים היום הגיע דווקא בסוף שנות ה-90, במהלכן הבינו בבירה הסמוכה לעיר המתפתחת כי זו יכולה להוות פתרון אידאלי לבעיית צפיפות הדיור בירושלים, ובעיקר במעוזים החרדיים. אז, הוקמה הקריה החרדית, ומשראו את ההצלחה במהלך החליטו להקים גם את רמות בית שמש מ-א' ועד ה' וכן שכונות נוספות, בהן בחרו להשתכן בני הקהילה החרדית. מאז, הקהילה הפכה לרוב מובהק בעיר, היא משגשגת בה ומגדילה את מספריה בקצב אסטרונומי.
"בית שמש ממוקמת במקום ה-11 בגודלה מבין רשויות המדינה", מציין גרינברג. "אנשים מתייחסים אלינו כעיירת פיתוח שצמחה לה איכשהו. אנחנו בקצב צמיחה של 9.1% כשהממוצע הארצי הוא 2.2%. ישבתי עם נציגים של משרדי ממשלה, אחד אומר לי שבבית שמש יש 60,000 תושבים, שני אומר לי שיש גג 80,000. בפועל, בטווח של 20 עד 30 שנה, העיר הולכת להיות השנייה בגודלה בישראל".
הגידול המאסיבי של האוכלוסייה בעיר אמור להימצא בהלימה עם פיתוח מקומות התעשייה שבה אך עם זאת, לאורך השנים בית שמש מציגה תמונה עגומה, בה התעשייה מתבססת ברובה על מפעלים שהוקמו בעבר באזורי הספר שלה. אם לא די בכך, מחקר מעניין של הלמ"ס מהשנים האחרונות על אזורי התפקוד העירוניים במדינה העלה כי באזור התפקוד בית שמש, המאגד 20 יישובים כשהגדול בהם הוא למעשה העיר עצמה, 50% מהגברים לא משתלבים בשוק העבודה. המשמעות – כל גבר שני, בממוצע, לא מכניס כסף לעיר ונאלץ להתבסס על המדינה.
"חלק בחרו להיות תלמידי ישיבה, הם בחרו בלעסוק בחיי תורה וזו השאיפה שלהם, זו העבודה שלהם", מגיב שמואל לנתונים. "גם אם יש סנקציות כלכליות, הם ילמדו תורה. יש חלק שלא עובדים כי הם לא מצאו עבודה וכי לא הותאמה להם עבודה שרלוונטית להם. יש לנו עלייה של מאות אחוזים במספר הפונים בחודשים האחרונים למנהלת התעסוקה שלנו, שמחברת בין הפונים לבין אזור התעשייה".
ועדיין, אחוז הזכאים לבגרות בעיר עומד על 30%. מחקר הלמ"ס העלה כי פחות מ-20% מהתושבים הם בעלי השכלה על-תיכונית או אוניברסיטאית.
"מנהלת התעסוקה מחברת את הפונים גם למלאכת הכפיים, לא רק להייטק. יש מקצועות רבים שלא דורשים תואר. אפשר לקבל תעודת הנדסאי, אפשר לעסוק בייעוץ מס, בהנהלת חשבונות. בכל מקרה, יש לנו ציבור גדול שנמצא כיום בתהליכי רכישת השכלה. תהיה פה שלוחה של אוניברסיטת אריאל, זו מגמה שהולכת וצוברת תאוצה.
בית שמש לא תהיה במספרים הגבוהים ביותר, אבל אני מאמין שהפער יצטמצם בשנים הקרובות. יש אוכלוסייה חרדית שבאידאל לא תלך לרכוש השכלה, אבל יש גם חרדים שילכו לכיוון הזה. בעוד שנתיים-שלוש נראה בעיר הרבה יותר מכללות, אוניברסיטאות ומקומות שרוכשים בהם השכלה. להערכתי, כבר בשנה הקרובה יהיו כמה הפתעות בנושא הזה".
אני מופתע דווקא מאורך-הרוח המסוים שמפגין ראש העיר ביחס לנושא ההשכלה בעיר, בטח בהתחשב בעברו. שמואל, בן 49, נולד וגדל בכלל ביישוב רכסים הסמוך לחיפה. בצעירותו שירת בצה"ל, התחתן והספיק לטוס לשליחות בת שנה בפנמה. לאורך שנותיו הבוגרים השלים שמואל שני תארים אקדמאיים ואף את התכנית לניהול ולמנהיגות של מכון מנדל, עובדות שהספיקו לייצר לו מתנגדים בקרב הקהילה בבית שמש. במקביל עסק בהוראה, כאשר מיד לאחר עזיבתו את התחום שימש כסגן ראש עיריית בית שמש, עבר לירושלים לכהן כמנהל אגף החינוך החרדי בעיר – וחזר לתפקידו הנוכחי.
כיום, אחרי מערכת בחירות מוניציפלית שכללה שני סבבים וחתימה על הסכמים עם סיעות שונות במועצה, גרינברג מעיד שמטרתו היא להיות ראש עיר של כולם. עם זאת, האמור לא מנע מקבוצות שונות בעיר למתוח עליו ביקורת חריפה במהלך כהונתו ואפילו מחרדים קיצוניים לתקוף אותו כשחגג בחתונה בחודש מרץ האחרון – דבר שהביא להצמדת אבטחה אליו עד היום.
"אני דואג לשמור על הסדר במרחב הציבורי, ואף אחד לא יכתיב את הטון מלבד החוק", הוא אומר, נחוש בדעתו. "אנחנו אנשי חוק. יכול להיות שאני האובייקט שיותקף בסופו של דבר. האם בגלל זה אני אירתע? לא. שום דבר לא ירתיע אותי. נעשה הכל כדי לשמור על חיים תקינים במרחב הציבורי, לא ניכנע לשום דבר".
אני מקשה על שמואל, ומציין בפניו שרק לאחרונה התראיין ראש עיריית ירושלים משה ליאון וציין כי בשנים האחרונות חוגים קיצוניים הבינו שהבירה לא תתחרד, לתפיסתו, ולכן אלה בחרו לעבור ממנה אל בית שמש וסביבתה, שמהוות מעין ערי חסות לאותם קיצוניים. "האמירה הזו מופרכת ומשוללת כל יסוד", קובע גרינברג נחרצות. "באים אלינו אנשים מכל הסוגים ומכל הגוונים. אי-אפשר לומר על קבוצה מסוימת, שהייתה צעקנית ורעשנית בירושלים שהיא בוחרת את מקום מגוריה בבית שמש כי פה זה מותר. זה נכון שיש קבוצה קיצונית, קנאית, שנמצאת פה. אבל היא קבוצה קטנה שמשמיעה רעש גדול, ואולי היא הכתיבה טון שכביכול היא גדולה פה, אבל זה ממש לא נכון. אני לא נותן שסדר היום יוכתב על ידי גורם קיצוני כזה או אחר, למרות שבחר מי שבחר לומר אחרת".
במהלך כהונתו נמתחה על גרינברג ביקורת רבה מבית; זרמים שונים מרגישים מקופחים, חלק מציינים כי מאז נבחר קולם לא נשמע, וחלק אף העידו בשיחה עם "ישראל היום" כי גרינברג מטפל "באזורים פוליטיים בהם משתלם לטפל" ומתמקד אך ורק בנושא הבנייה, כיון שבאופן זה "יגרוף קולות של חרדים", לשונם. "אני נאבק בתופעת חריגות הבנייה ואני גם משלם על זה מחיר", דוחה גרינברג את הטענות.
"באו אנשים ורצו לבנות בית כנסת. היה פקק של שנתיים, היו מאבקים בין קואליציה לאופוזיציה. אמרתי 'בואו נסיים את הליך ועדת ההקצאות ונסיים עם כל מה שצריך, שהרי יש צורך באותו בית כנסת'. אגב, מתוך 25 חברים במועצת העיר, ארבעה נמצאים באופוזיציה והם יודעים לדרוש את הצרכים של ציבור מצביעיהם. אנחנו לא מעט פעמים בקונפליקטים, זה תמרון כל הזמן. אומרים 'אתה לא נותן לציבור החרדי', ואז קם מישהו מהציבור הכללי ששואל 'למה אנחנו מקופחים?' ככה זה כל הזמן".
ומה לגבי האכיפה הבררנית שיוחסה לך?
"אין אכיפה בררנית. כשיש אכיפה היא נגד כולם. יש צווי הריסה ולצערי הרב, ואני אומר זאת בצער, הרסו גם מבנים או מתקנים כאלה ואחרים, מה שהציבור לא רואה בעין יפה. חוק זה חוק, ולכולם".
אחת המטרות המרכזיות של ראשי העיר בשנים האחרונות היא להצליח להביא אליה משפחות צעירות מהמגזר הכללי והדתי-לאומי. "האיזון בהחלט השתבש כיוון שהגיע ציבור חרדי גדול ולא הגיע ציבור מהמגזר הכללי", מציין גרינברג, ששם לו אף הוא את המטרה הזו לנגד עיניו. "מדינת ישראל רוצה לבנות פה, לחתום על הסכמי גג. אבל מה עם התעסוקה? עם החינוך? עם התחבורה? איפה כולם יעבדו? הם ייסעו לתל אביב, לראשון לציון, לירושלים. אני לא אחתום על שום הסכם עד שיינתן פתרון גם לדברים הנגדיים בהסכם הגג, לא שווה לי".
עם יד על הלב, משפחות חילוניות שנמצאות בצומת דרכים, ירגישו בנוח לגור בעיר שרובה חרדית? הרי גם מהסכם הגג הקודם חרגתם ברמת אופי השכונות שמוקמות בשנים האחרונות, ובטח שאין למשפחות הללו מה לעשות פה בשבת.
"אני לא קובע לאיש איפה לגור ובאיזו שכונה לקנות בית. אני כן יכול להציב מוטיבים שידברו אליו, סמלים חילוניים כאלה ואחרים. יש כאלה שמרימים גבה במגזר החרדי, שאומרים 'איך אתה כראש עיר חרדי מביא כזה דבר ועושה כזה דבר?'. יש לנו פה סניף של 'יד לבנים', רק השבוע אנחנו מקיימים הפנינג הצדעה למתגייסים.
בשבוע שעבר קיימנו יום עבור אנשי ונשות המילואים ובני ובנות הזוג שלהם. זה חשוב לי אישית". ובתוך ההשקעה, גרינברג מבקש להישאר ריאלי. "יכול מאוד להיות, שככל שאני אתאמץ, הדבר היחיד שהתוצאה שלו תהיה זה שהאחוז המסוים שהצגת יישמר. בלי להתאמץ, הפער של כניסת המגזר החרדי יצמצם את המגזר הכללי. אם לא להעלות את האחוזים, אז לפחות לשמר אותם".
אתה אופטימי?
"אם ממשלת ישראל תסתכל על בית שמש כעיירת פיתוח של פעם, אנחנו לא נגיע רחוק. אבל אם אנחנו רוצים להגיע רחוק ולראות עיר צומחת בכל תחום אפשרי, המדינה צריכה להשקיע. אני אהיה הפרטנר הטוב ביותר עבורה לקדם את כל המיזמים האלה. בכוחנו לייצר פה את העיר הכי טובה בישראל".
