ימים ענקיים בכל קנה מידה - משנים את גורלנו

ב־7 באוקטובר כעסתי מאוד על אלוהים. ביקשתי לבטל את הברית הזאת שהקשר שלנו מושתת עליה. אם להיות "עם נבחר" אומר שהבנות שלנו ייאנסו ויירצחו, שכל זוועות העולם ייפלו עלינו, שניחטף בהמונים, שניטבח – אז אני לא רוצה שום קשר עם אל כזה. בטלו את הברית, אני רוצה לרדת. להיות עם ככל העמים ושיעזבו אותנו בשקט.

אבל מאז המערכה מול איראן, והשקט שיגיע בעקבותיה בעזרת ה', אני מבינה משהו לעומק: הכל היה חלק מתוכנית גדולה. לו הזוועה היתה פחותה, אם לא היו פוגעים בתמימי המסיבה, אם לא היו עושים פוגרומים בקיבוצים – לא היינו יוצאים למלחמה. זה היה נראה כמו עוד אירוע שניתן להכלה, או לכל היותר לסבב נוסף בעזה , סבב בלי מטרה מוגדרת, שרק מעכב את התקיפה הבאה של חמאס. בדיוק כמו שעשינו בכל השנים האחרונות.

חיילים היו נופלים, האיום היה נשאר ומתעצם מפעם לפעם.

אם לא היו חוטפים לנו מאות מאחינו ואחיותינו – המלחמה בעזה היתה מפסיקה לפני הרבה מאוד זמן. היינו מוותרים על החלשת חמאס, על השטחת עזה, על עידוד הגירה, על פירוק הפצצה הדרומית המתקתקת. החטופים מחייבים אותנו להמשיך להילחם.

אם חיזבאללה לא היה מצטרף למתקפה – לא היינו מחסלים אותו ואת נסראללה, לא היינו מפציצים את הבסיסים שלו, מנקים את הכפרים צמודי הגבול ועוצרים את עורק אספקת הנשק שלו. אם כל זה לא היה קורה – המשטר בסוריה לא היה נחלש, עד כדי הפלתו. לא היינו שולטים כיום בחרמון הסורי, ומחסלים כל הפרה או סיכון לאזרחינו. 

ואם האפשרות לא היתה קורית, והמסדרון הבטוח בצפון לא היה נפתח – קרוב לוודאי שלא היינו תוקפים את איראן רגע לפני שיש לה פצצה.

המהלך הזה, מטבח שמיני עצרת ועד היום הגדול הזה, של השמדת הגרעין האיראני והפסקת האש הארוכה מאוד שתבוא בעקבותיו, בגרף עולה של הצלחות שמהדהדות בכל העולם, שמרתיעות את האויבים שלנו לעוד זמן רב מאוד, לא היה יכול להיות ללא הכוונה אלוהית.

עד ליום הגדול הזה

נכון, ייתכן מאוד שנתניהו היה זה שהוביל את המהלך, אבל הוא לא היה זה שגרם לטבח שהתחיל אותו, שהניע אותו. ורק בגלל שהטבח הזה היה כל כך נורא, ברמה של טראומה לדורות קדימה, ורק בגלל שיש לנו כל כך הרבה חטופים בעזה, הוא היה יכול להוביל אותנו עד היום הגדול הזה.

יש גרף עולה של הצלחות שמהדהדות בכל העולם ומרתיעות את אויבינו לעוד זמן רב 

הימים האלה ענקיים בכל קנה מידה. הם הימים שמשנים את גורלנו לטובה עשרות שנים קדימה. כשאני מסתכלת על המהלך כולו אני מלאת הודיה והתפעמות. אני גם קצת מתביישת על קטנות האמונה שלי, על הראייה קצרת הטווח, על ההלם של ההווה.

כשראיתי את הזוועות לא ראיתי את המכלול. כשהיינו בחושך לא ראיתי את האור שיבוא, שבא. אבל עכשיו אני רואה את זה. אני רואה שהקדושים האלה היו קורבנות השלום. לא במובן הציני של המילה, אלא במשמעות הכי אמיתית, כי בלי הקורבן הנורא, המוחלט, שלהם - לא היינו כאן היום.