כולם פשוט רוצים מקום לחזור אליו - כולם רוצים הביתה

כולם רוצים הביתה. שומרים על ארבעה או שבעה או 10 קירות. עם מרפסת סגורה, או חצר ענקית, או חדר שבו ארונית איקאה קטנה ומזרן על הרצפה.

בית לא שופטים, לבית מחכים. אנחנו עם של נוודים שמחפש קביעות. כאילו 40 שנה במדבר, אנחנו נופשים באוהלים וישנים במקלטים. טסים לחו"ל וכבר ממש לא נהנים, משרתים בגבולות רחוקים, רואים במבה וקוטג' ומתגעגעים. רוצים הביתה.

אתמול החזירו הביתה את עופרה, שי ויונתן, אחרי 625 ימים. זה לא הגיוני כמה שזה נראה לנו הגיוני שאנחנו נושמים לרווחה כשאפשר לקבור אנשים. וזה מאוחר מדי. וכואב מדי. אבל הם בבית. טיפת נחמה בעולם כאוטי.

לפני שבוע וחצי, גם אם זה מרגיש לפני שנה, היו אלה יאיא ואביב שהוחזרו כאן למנוחת עולמים. עוד מעגל שנסגר באדמה שבה כל הזמן פותחים מעגלים נוספים. התמונה של משפחתו של יאיר יעקב עומדת מעל הקבר מרסקת. מירב בת זוגו, ושני הבנים, נחטפו ושוחררו אחרי חודשיים. בעיניים קרועות הם דיברו על סגירת המעגל. היום הגרוע הזה בו מחזירים את אבא הביתה, היום הטוב הזה בו מחזירים את אבא הביתה. היום הטוב בו מחזירים את אמא עופרה, הבנים שי ויונתן הביתה, היום הגרוע בו מחזירים את עופרה, שי ויונתן הביתה. וזה שורף מבפנים.

אנשים שביתם נהרס מספרים על חדר ילדותם. הם לא היו כאן 30 שנה, אבל תמיד יהיה כאן זיכרון של בית. אחרים גרו פה בקושי שבוע עד המתקפה. כשהטיל פגע הם איבדו את התחושה של הבית. ארבעה, או שבעה, או 10 קירות. מזוזה, גזיה, הספל הקבוע, קו על הקיר בו סימנו כמה הילד גבה. כל אחד סוחב איתו בית, ובאמת שלא חייבים בו אף חפץ מלבד התחושה. של מקום לחזור אליו. של הלב.

ועכשיו בעזה, נשארו 50. ושוב ושוב מותרים לפרסום שמות של חללים. מלחמה חדשה נטפלת למלחמה אחרת. ולצד כל זה, מספר עגול כזה, 50. חצי יובל. חתונת זהב, למי שמחזיק יחד כל השנים. 50 אנשים. איראן לא איראן, טילים לא טילים, לא ממש כיף כאן עכשיו, אבל אנחנו מחכים. מחכים להם בבית.