פספסה ב-20 דקות את סגירת השמיים: "הקברניט הודיע - 'כל אחד לנפשו'"
קבוצת 43 ישראלים חזרה מסמינר יהדות בבודפשט ופספסה ב-20 דקות את סגירת השמיים • הקברניט הודיע "כל אחד לנפשו" ונחתו בלרנקה עם בלגן גדול של ישראלים • עברו בין מלונות בקפריסין וחזרו בטיסת החילוץ הראשונה עם השרה רגב
,עודכן
0השמעה
אני מדריכת טיולים, העוסקת בסמינרים שמארגנת עמותת שחר און לקידום מקצוע חברתי דרך חברת התיירות "נובו אורטל". נסעתי לבודפשט לחמישה ימים לסמינר בנושא יהדות. בסוף הסמינר המראנו חזרה לישראל.
שרים במטוס: הנוסעים בטיסת החילוץ הראשונה מתכוננים לנחיתה // פרטי
ממש לקראת הנחיתה הקברניט הודיע שנסגרו השמיים. פספסנו ב־20 דקות. המטוס הסתובב ונחתנו בלרנקה. היינו המטוס הרביעי שנחת, לפנינו נחתו מטוסים מאמסטרדם, ברלין וניו יורק, ואחרינו הגיעו עוד מטוסים.
היה בלגן גדול מאוד בלרנקה, עם המון ישראלים. לפני שנחתנו הקברניט הודיע: "מרגע שהמטוס נוחת - כל אחד לנפשו". אנשים לא כל כך הבינו את המשמעות, ואני הייתי עם קבוצה של 43 אנשים. הייתי חייבת למצוא פתרון. למזלי הטוב חברת התיירות דאגה לנו ותוך כמה שעות מצאו לנו מלון, לכל הקבוצה ביחד, 23 חדרים. זה היה דבר עצום. אנשים לא הצליחו למצוא לעצמם חדרים בודדים.
עברנו ללימסול ללילה אחד. לאחר מכן עברנו למלון אחר לשני לילות, כי כל המקומות במלון היו מוזמנים. גם שם נגמר המקום, אז עברנו לפאפוס. היינו מאוד מודאגים. לסמינר נוסעים ללא בני זוג וללא ילדים, כך שחברי הקבוצה השאירו משפחות בארץ. גם היו נפילות בערים שבהן הם גרים והם היו מאוד מוטרדים וחרדים.
ניסיתי לשמור על פאסון בגלל התפקיד, אבל גם אני הייתי מאוד מודאגת, גם לי יש בעל ויש לי ילדים ונכדים, מפוזרים בארץ.
ראינו את הטילים בלימסול, עברו לנו מעל הראש. לא ידענו מתי נחזור ודאגנו מיום ליום איפה נישן. אפילו נתקלנו בהפגנה פרו־פלשתינית. כך שהיתה מערבולת של רגשות.
כששמענו על טיסות החילוץ, היתה שמחה אדירה, אבל לא ידענו מתי זה יקרה. בפאפוס היינו אמורים להיות עד יום שישי, אבל תודה לאל שאתמול קיבלנו הודעה שאנחנו טסים חזרה כולם יחד. לא פיצלנו את הקבוצה. זה היה חשוב כי לחלק מחברי הקבוצה נגמר הכסף בבודפשט והם לא יכלו לדאוג לעצמם.
זכינו להיות בטיסת החילוץ הראשונה. כשנחתנו ראינו את השרה מירי רגב בפתח המטוס. היא שאלה איך הסתדרנו, ואנשים אמרו לה: "אמרת לנו ליהנות - אז נהנינו". נפלא לחזור לארץ.
כשאתה כאן אתה מרגיש איזשהו סוג של שליטה. כשאתה רחוק, זה נורא. אתה רואה התרעות בטלפון ואתה בחוסר אונים טוטאלי. להיות יחד עם בני המשפחה זו ההרגשה הכי טובה. וגם - אין לנו מדינה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו