מדיזנגוף סנטר לבית שמש: המקלטים שהפכו לבית החדש של המשפחות

יחד, במקלט ננצח: בין מטחי הטילים מאיראן לצליל האזעקות שמשבשות את שנת הלילה, נמצאים גם הרבה אזרחים שרק מחפשים מקום מוגן.

אלה משפחות שבוחרות לשהות ביחד במרחבים המוגנים, אימהות שהבעל נמצא במילואים וצריכות לרוץ למקלט עם הילדים. ויש גם כאלה שוויתרו על המיטה בבית ומצאו מפלט במקלטים עירוניים שבהם הם ישנים. במציאות שבה אין שגרה, והאדמה רועדת גם בלי פיצוץ, נולדת תחושת הביחד. המקלטים אמנם נבנו כדי להגן מהאויב – אבל בימים האלה הם מגינים גם מהפחד ומהבדידות.

בלי מקלט או ממ"ד בבית

את הלילה של המתקפה האיראנית העביר מורן גולן (43) מתל אביב יחד עם שלושת ילדיו בני 12, 10 ו־3 באחד המקומות המוגנים שיש – החניון שהפך למקלט בקומה מינוס 4 בדיזנגוף סנטר שבמרכז העיר.

"הלילה הקודם היה קשוח ולא ישנו בכלל", הוא מספר מה הביא אותם לשם. "אין לנו מקלט או ממ"ד, המרחב המוגן הכי קרוב הוא בחניון בפרישמן, שזה במרחק גדול וההגעה אליו באמצע הלילה קשוחה ומפחידה".מורן וילדיו הגיעו למתחם שאותו מפעילים "אחים לנשק" בסיוע גורמים שונים. אנשים שאין להם מרחב מוגן מקבלים שם אוהל, מזרנים, ויש אפילו אינטרנט, אוכל חם, ועוד. זה יצר מעין קהילה דואגת.

"אחרי שהילדים הלכו לישון היתה אינטראקציה נעימה ושיחות עם הורים אחרים שנמצאים במצב שלי. תחושה של ערבות הדדית כזאת, בסופו של דבר הרבה מאיתנו היו בשוק כי זה היה הלילה הראשון שלנו שם".על התחושות הוא אומר: "זו תקופה קשה ומפחידה, בעיקר העוצמה של ההרס - דברים שלא ראינו בעבר. אתה רואה את זה על פי מספר האנשים הגדול שרצים למקלטים. אנשים מבינים כמה זה חשוב, בטח אחרי שקיצרו את זמן ההתרעה - מה שגורם לאנשים לנסות להיות כמה שיותר קרובים למרחב מוגן. ועדיין יש אופטימיות שנחזור לשגרה אחרי חמש שנים של חוסר יציבות קורונה, מלחמות, וכל מה שעובר עלינו".

"אנחנו מתגייסות עד לניצחון"

מעיין מנקדי, בת 29, נשואה ללידור, שגויס למילואים כבר ב־7 באוקטובר ומאז נמצא בסבבי מילואים, גם בימים אלה. היא אם לשחר בת 4 ולעמית בן 2.5. המשפחה גרה בבית שמש, ומעיין היא אחות חדר מיון.

"מעבר למשמרות של 12 שעות, כשאני בבית עם הילדים זה מאתגר, האזעקות מבהילות אותם. אין לנו מקלט בבית, ובלילה אני צריכה לצאת עם שניהם למקלט השכונתי. כשהילדים ישנים, אני צריכה להרים אותם לבד, וזה קשה עד בלתי אפשרי. אז אני מעירה את הילדה הגדולה יותר ומרימה את התינוק על הידיים".היא מספרת שהאווירה במקלט השכונתי היתה מאוד קשה בהתחלה. "בתחילת מלחמת 7 באוקטובר, ואפילו בירי מתימן, אנשים לא היו מגיעים למקלט, אבל משהו קרה בשבוע האחרון. זה הפך להיות מאתגר, אבל בסופו של דבר מוצאים על מה לדבר. כולנו באותה הסירה והאנרגיות חיוביות. ויש אפילו כמה משפחות שממש שמות מזרנים וישנות שם. לי ממש קשה. אנחנו בקושי ישנים, השינה של הילדים נקטעת וזה מאוד מתסכל. וכל זה כשאני לבד ובעלי במילואים. אבל אנחנו מתגייסים לטובת העניין עד לניצחון המוחלט".

עו"ד עמית טרכטינגוט, ראש תחום מדיניות ב"פורום נשות המילואימניקים", מצפה שמשרדי הממשלה יכירו במציאות המורכבת של משפחות המילואים - באורח החיים החריג שהפך, לצערנו, לשגרה: "אנו קוראות למינוי אחראי ייעודי בכל משרד לנושא משפחות המילואים, ולגילוי גמישות מצד מעסיקים, עבור נשות המגויסים".

כל המשפחה סביב הסבא והסבתא

שרית מבחר־סולומון, תושבת רמת גן, מתגוררת יחד עם בעלה עופר (67). בני הזוג גרים לבד בדירה גדולה, אך בעקבות המלחמה ביתם שוב התמלא בבני משפחה: ההורים של שרית, הילדים שלהם ונכדיהם. אביה, ימין, יחגוג בעוד שבועיים יום הולדת 90, ואמא שלה, נגה, בת ה־85, מתגוררים במקור בגבעתיים, בבית ללא מרחב מוגן, ולכן הגיעו להתארח אצלם.

בנוסף, הגיעו גם הילדים של שרית ועופר, הבת אביב (31), בן זוגה אביתר והנכד ארבל. גם הילד בן (37) הגיע עם המשפחה שלו, שכוללת את אשתו נופר ושתי בנותיו.

שרית: "זה אומר שלסבא־רבא ולסבתא־רבתא יש המון זמן איכות עם הנכדים והנינים שלהם. אנחנו מנסים להסתכל על חצי הכוס המלאה. בדרך כלל קשה עד בלתי אפשר להיפגש כולם יחד. עכשיו אנחנו חוזרים ומגלים כל מיני סיפורים מהעבר, איך היה אז, סבא משתף בהמון סיפורים והוא נהנה עם כולם בצורה מטורפת.

"שמח לנו פה, מעז יצא מתוק. טל הבן הבכור נשאר בביתו הממוגן, אבל לא חוסך זמן וידאו משותף עם כולנו. מרחוק הוא מרגיש את האנרגיות המרימות של המשפחה".

האתגר מגיע גם כשיש אזעקות וגם כשאין: "בין לבין צריך להאכיל את כולם וזה פרויקט. יש בבית מלא סירים, וכל הזמן עושים קניות, משלוחים ומגוונים. בסוף כולם שבעים וכיף להם. לצד זה אנחנו לא תמיד מצליחים לישון בלילה, כי יש המון אחריות גם כלפי ההורים המבוגרים שיגיעו בזמן לממ"ד וגם לשמור על הילדים הקטנים. בכל זאת הם מפוזרים בבית. זה החלק הפחות נעים של המלחמה, אבל גם איתו אנחנו מסתדרים. נשלים שעות שינה אחרי המלחמה".